מידן מור אלון | COVID 20 (הדסה)

״הפקת אופנה״ שצולמה בעת הסגר: הדוגמנים – בני משפחה; הלוקיישן – הבית. באופן טבעי, העיסוק בביגוד ובהלבשה בתקופת הסגר, לא היה בראש העדיפויות. פרויקט זה מציג זווית אופנתית בימי קורונה, ומעודד הקפדה על לבוש ונראות, גם בתוך הבית. הפרויקט משלב אופנת בייסיק עם אביזרי הגנה שבהם אנו משתמשים – מסיכות וכפפות.

מידן מור אלון | COVID 20

מידן מור אלון | COVID 20. המחלקה לתקשורת צילומית, מכללת הדסה

אסראא עתאמלה | השפה השניה (ויצו חיפה)

כערביה פלסטינית מוסלמית, שחיה במדינת ישראל, שפת האם שלי היא ערבית והשפה השנייה שלי היא עברית. בבתי הספר הערביים נלמדת העברית כשפה שנייה, לא כשפה זרה. רבים מהעוסקים בחקר השפה טוענים שערביי ישראל מדברים בשפה חדשה – בסיסה הוא ערבית, אך שזורות בה אינספור מילים עבריות, חלקן בצורתן המקורית, אחרות תוך התאמה לדקדוק הערבי. זהו פרק נוסף במערכת היחסים בין השפות האחיות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אנחנו כולנו חיים כאן יחד, ולא נראה שזה הולך להשתנות בזמן הקרוב. בזמן האחרון חל שינוי כללי בתפיסה של החברה הערבית, ואחת האינדיקציות לכך היא רכישת השפה העברית. יש מי שרואה בכך תהליך בלתי נמנע, אפילו מבורך. אחרים מתריעים מפני טשטוש הזהות הלאומית הערבית, ואף מצביעים על ״השפה החדשה״ כהישג לציונות, המבקשת כביכול לנתק את ערביי ישראל ממקורותיהם.

אסראא עתאמלה | השפה השניה

נועה כרם בלומנדל (מוסררה)

קולאז׳ים שמחברים אלמנטים חיצוניים מהטבע לעולמי הפנימי. הקולאז׳ים נוגעים בנושאים של נשיות מכיוונים שונים – אלות במיתולוגיות שונות, פריון, אלוהות, הקשר בין נשיות לטבע ועוד. נועה כרם בלומנדל מצלמת דימויים מהטבע כמו פרחים, עצים וטקסטורות שמעניינות אותה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בנוסף היא מצלמת את עצמה בתוך הבית. את החיבורים היא עושה בתוכנת פוטושופ ובאמצעים ידניים של גזירה והדבקה. הצילומים והחיבורים ביניהם הם לרוב אינטואיטיביים ורגשיים, מתוך עניין בשילוב בין טקסטורות ושכבות שונות שנוצרות מחיבורים של דימויים רבים לכדי ישות אחת חדשה, שהיא בוראת ונותנת לה משמעות בעולם.

נועה כרם בלומנדל

נעמה לב רן | כפר בלב עיר (הדסה)

סרט תיעודי קצר העוסק בצעירים החיים בכפר סטודנטים וחווים את ימי הקורונה מזווית אחרת. סיפורה של קהילת כפר סטודנטים בשכונת רמט בלוד, שהמשיכה לפעול גם בימי הסגר: מספר סטודנטים בחרו להישאר בכפר, להתנדב וליזום פרוייקטים חדשים. הכפר נכנס למערך כוננות לשעת חירום והופך חיוני עבור העיר ותושביה. הסרט מאפשר הצצה לחייהם של הסטודנטים ותרומתם לקהילה בתקופה יוצאת דופן זו.

נעמה לב רן | כפר בלב עיר

שחר טישלר | אדוות (ויצו חיפה)

בתקופה שבה מרבית התקשורת נעשית בין מסכים, המיצב בוחן את תופעת האהבה העצמית ואת האופן שבו אנשים מציגים את עצמם ומפארים את עצמם באינסטגרם, ביוטיוב בבלוגים ובפלטפורמות שונות. הרשתות החברתיות מעניקות היכלי תהילה ל״עצמי״: אינסטגרם, לדוגמה, מהווה פלטפורמה להפצת דימויים המסמנים את הזהות האישית של כל משתמש ברבים, ולשתף את התחושות, המחשבות והסיפורים האישיים לכל המעוניין לקבלם. כל משתמש בוחר את הסימנים המייצגים אותו, אולם התצוגה הוויזואלית־וירטואלית אינה משקפת את האדם בממד הממשי, ואינה מפיגה את הבדידות של הדמויות.

שחר טישלר | אדוות

נועה לבנת אגמון | אחרונים (הדסה)

וידאו אינטראקטיבי לסמארטפון, המנגיש את יצירות חנוך לוין לקהל צעיר בהשראת שניים משיריו של חנוך לוין. הפרויקט שואף לחבר בשפתו החזותית המינימליסטית, קהל צעיר לטקסט הקנוני של לוין. באמצעות מסך הסמארטפון, היצירה מנגישה שניים משיריו של לוין: פנים של ילד באגם ועם מותי מותו של ילד, הלקוחים מתוך מחזור שיריו האחרון. היצירה עוסקת בקו התפר שבין הישן לחדש ובין הזקנה לילדות שבה עסק חנוך לוין בשיריו.

נועה לבנת אגמון | אחרונים

אפיף עמירי | Disturbia (הדסה)

סרט בחמישה חלקים בהשראת סיפור שהיה באמת. חלקו האחד של הפרויקט הוא סרט המתאר זוג אחים בסביבת חייהם, בשגרת יומם. אירוע שאליו נחשף אחד מהם הופך לטראומתי ומכונן עבורו. ארבעת החלקים הנוספים בפרויקט, מתמקדים בניסיון להמחשה חזותית של הטראומות: פחד, כעס, חוסר שינה, דיכאון.

אפיף עמירי | Disturbia

ניתאי לוי | מתוך החשכה השוררת יוצאת קבוצת חרקים ומערערת את המציאות (מוסררה)

חרקים נעלמים במהירות הולכת וגוברת, אולם הם גם בין המינים האחרונים שישרדו אפוקליפסה. הראייה האנושית מוגבלת ואינה מאפשרת לראות אותם באמת. הפרויקט שנמשך כשנתיים, החל בגישושים בעולם עדשות המקרו ונמשך אל עולם המיקרו, איסוף הציוד המיקרוסקופי והתאמתו לצילום בשיטת הערמה. באמצעות ההגדלה ניתאי לוי מדמיין את החרקים כחבורת יצורים אנושיים, כשהם מנסים לשרוד כאחת מצורות החיים האחרונות שנשארו על פני כדור הארץ.

ניתאי לוי | מתוך החשכה השוררת יוצאת קבוצת חרקים ומערערת את המציאות

The post בוגרים 2020  // המחלקות לצילום הדסה, ויצו חיפה, מוסררה appeared first on מגזין פורטפוליו.

כשמנסים לדמיין פסטיבל פולקלור, חושבים בדרך כלל על אירוע שמח, צבעוני, עשיר ומגוון. ואכן, כזה בדיוק היה הפסטיבל הבין־לאומי ה־8 לפולקלור, שנערך בעיר חיפה לפני שלושה עשורים – באוגוסט 1990. מה שהיה עשיר וצבעוני לא פחות, הייתה התדמית הגרפית שנוצרה בעבור הפסטיבל – מהבולטות והמעניינות שעוצבו באותה תקופה בישראל.

את התדמית יצרה המאיירת והמעצבת אורה שורץ, במסגרת ״סטודיו א.א. שורץ״ שאותו ייסדה 24 שנים קודם לכן עם בעלה המעצב אליהו (״מתוקה״) שורץ ז״ל. את העבודה הזמינה עיריית חיפה, והתדמית כללה עשרות פריטים, החל מהכרזה האיקונית של הפסטיבל, דרך שלטי חוצות ששטפו את הכרמל בשלל צבעים, ועד גיליון בולי דואר שהנפיק השירות הבולאי של דואר ישראל לציון האירוע.

בין מטרותיו העיקריות של הפסטיבל היו מפגש בין העמים והכרת פולקלור של עמים אחרים. השתתפו בו נציגים ונציגות רבים ממדינות מזרח אירופה, לצידן של כאלה מדרום אמריקה, אסיה ואפריקה. ״רחובות חיפה התמלאו בכרזות ענקיות ובשלטי חוצות״, נזכרת שורץ. ״רקדני הפולקלור הצבעוניים שלי הופיעו אפילו על גבי גשרים ברחבי העיר״.

את הפסטיבל פתחה חגיגת מחול וזמר שבה השתתפו נציגי המדינות. במשך ימי הפסטיבל התקיימו ברחבי חיפה מופעים רבים באולמות סגורים ובשכונות, שצבעו את העיר בצבעים עזים ועשירים. שיאו של הפסטיבל היה מצעד המחוללים, המזמרים והמנגנים, שהתקיים ברחובות העיר במשך שעות.

השפעות ממאטיס ומפיקאסו 

על אף החלוקה המסורתית ביניהם בתוך הסטודיו, שבמסגרתה מתוקה היה אחראי יותר על העיצוב הגרפי ואורה יותר על האיור, במקרה של יצירת התדמית לפסטיבל הפולקלור, את העבודה הזו ביצעה אורה מאלף ועד תו; האיורים היו פרי מכחולה וכך גם העיצוב הגרפי.

הפריט הראשון שיצרה הייתה הכרזה, שאותה היא ציירה בצבעי גואש. חלקה התחתון של הכרזה נראה כאילו בוצע במגזרות נייר, אך גם חלק זה בוצע בגואש. ״הדימוי בכרזה כולל להקת כלייזמרים מקומית״, מסבירה שורץ, ״ומעליהם רקדנים שמייצגים את המשתתפים מרחבי העולם. לקומפוזיציה של הכרזה יש איזכור לעיר חיפה, שבה התקיים הפסטיבל; הקשת שעליהם הם ממוקמים מייצגת את הר הכרמל, בעוד שבצד שמאל למטה יש את גלי הים התיכון ובו שתי סירות מפרש״.

כרזת הפסטיבל הבין־לאומי לפולקלור בחיפה, 1990

צמד בולי הפסטיבל, מאוסף רני רדזלי

כרזת הפסטיבל בביתה של שורץ

המאייר, אמן קומיקס וחוקר תולדות האיור צחי פרבר, שמלמד איור ותולדות הקומיקס העברי, בין השאר בבצלאל ובספיר, אומר ש״אורה ביצעה זהות פולקלורית מעולה. היא שילבה היטב בין תרבות העבר היהודית לתרבות ההווה הישראלית של שנות ה־90, והיא אפיינה ויזואלית בצורה מקורית ויפה את המנהגים והמסורות שעברו בין הדורות והשתנו עם הזמן״.

״הרעיון נהדר״, הוא מדגיש. ״למטה, ברובד התחתון, מופיעה חבורת כליזמרים בשחור־לבן. הם ניצבים על האדמה כשורשים, מנגנים בצוותא, ומסמלים את היהדות הגלותית והעתיקה. למעלה, ברובד העליון, שממוקם מעל ליסודות הללו, נמצאים צעירים המופיעים בצבעוניות חזקה כשהם מעופפים בשמים בין הציפורים, כמעין שרשרת אנושית אחת גדולה הרוקדת ומחוללת בשחקים. גם הביצוע של האיור עצמו מצוין: הקומפוזיציה, העיצוב, המשחק בין הצבע לשחור־לבן, הכול עובד היטב״.

פרבר מסביר אודות הסגנון: ״הדמויות מוצגות כצלליות (סילואט). כלומר, שורץ מציגה את הדברים בהיטל צד כשרק קווי המתאר נראים, והחלל שביניהם ממולא בצבע אחיד. הכליזמרים למטה והמחוללים למעלה מלאים אמנם בכתמי צבע, אך ללא פרטים נבדלים ומאפיינים. הטכניקה המקובלת בסגנון הזה היא דיו על נייר, אם כי ניתן להשתמש גם במגזרות של נייר כהה המודבק על נייר בהיר, או להיפך.

״המקורות לסגנון הזה עתיקים. כפי הנראה הוא החל מהאדם הקדמון, שהטיל צל בצורות שונות על משטח בהיר אל מול המדורה. התיעוד הקיים מתחיל בתיאטרון הצלליות בהודו ובמזרח הרחוק מלפני יותר מאלף שנה, דרך הסילואט הצרפתי של לפני 300 שנה, ועד לימינו אלה ממש. במאות הקודמות היה הדבר פופולרי במיוחד באיור ספרי ילדים ובמיניאטורות, כמו גם בדיוקנאות זולים ופופולריים. יחד עם זאת ניתן להשתמש בטכניקה הזאת בעיצוב ובאמנות ברמה גבוהה״.

אורנה גרנות: זהו הישג לא מובן מאליו, ליצור דמות אנושית ומזוהה עם אלמנטים של הפשטה מודרניסטית. יש פה השפעות ממאטיס ומפיקאסו, בעיקר ממגזרות הנייר שלהם, שבהן יש דמויות אנושיות

לדבריה של אורנה גרנות – אוצרת משנה לאיור ספרי ילדים באגף הנוער, מוזיאון ישראל, האיור שיצרה שורץ בעבור הפסטיבל הוא מודרני ונגיש בו זמנית. ״זהו הישג לא מובן מאליו, ליצור דמות אנושית ומזוהה עם אלמנטים של הפשטה מודרניסטית״.

גם גרנות, כמו פרבר, מזהה השפעות: ״יש פה השפעות ממאטיס ומפיקאסו, בעיקר ממגזרות הנייר שלהם, שבהן יש דמויות אנושיות. גם אצל שורץ ישנו שימוש בדמויות שנראות כסילואטות, לא דקיקות, המוצגות ברצף שבמסגרתו קיימת חזרה של דמות אנושית. החזרה מייצרת נוכחות וזיהוי, אבל יחד עם זאת עובר גם מסר לגבי הפולקלור כאמנות עממית של ריבוי.

״הדמות האנושית היא הבסיס שבזכותו ישנו אייקון, אפילו בבול קטן״, מדגישה גרנות. ״דרך שילוב הסגנונות שורץ מייצרת איזון בין המסר לצורה. הלבשת הפאטרן או האלמנט הפולקלוריסטי שמשתנה בין דמות לדמות מייצרת מראה של פסיפס. אורה מייצרת שרשרת שבה דמויות שונות ודומות, וכך עובר המסר של הפסטיבל: אירוע עכשווי ומודרני שמבטא עניין באמנות עממית מן העבר״.

הכירו בבצלאל, התאהבו בחיפה

שורץ היא מאיירת, מעצבת גרפית ואשת חינוך, בוגרת המחלקה לגרפיקה שימושית בבצלאל. היא נולדה בתל אביב בשם אורה אברהמי ביוני 1935, להוריה עדה ויוסף (יוס׳קה) אברהמי. ״אבי היה פעיל בהגנה וגם סרג׳נט בצבא הבריטי, ובמסגרתו תפקידיו השונים נדדנו בין ערים בכל רחבי הארץ״, היא מספרת. במסגרת ההצבות של האב התגוררה המשפחה בערים רבות, ביניהן טבריה, ראשון לציון וקריית חיים.

בגיל 17 החליטה ללמוד גרפיקה. היא נסעה לבצלאל, נבחנה למחלקה לגרפיקה שימושית ועברה את המבחנים בהצלחה. אך הוריה התנגדו שתתחיל ללמוד בירושלים בגיל כה צעיר: ״לא היה ברור היכן אתגורר וכיצד אממן את הלימודים״, היא נזכרת. בגיל 18 התגייסה לצה״ל; היא הייתה אמורה להתחיל קורס שרטוט בחיל ההנדסה, אך בסופו של דבר הקורס לא נפתח. במקום זה שירתה כפקידה בחיל.

בתום השירות הצבאי חזרה לבצלאל. במחלקה לגרפיקה שימושית לא שכחו את הנערה המוכשרת בת ה־17 שאותה קיבלו ללימודים שנתיים קודם לכן, ואיפשרו לה להתחיל ללמוד ללא מבחני קבלה נוספים. כך החלה בשנת 1955 את לימודיה בבירה.

אורה שורץ עם יעקב פאפו בסטודיו גרפיס, שנות ה־60

כרטיס הביקור של שורץ

אליהו (מתוקה) שורץ בסטודיו גרפיס, שנות ה־60

כרזת 29 שנים למדינת ישראל, 1977

בשנת 1959, לקראת סיום הלימודים, הגיעו למחלקה לגרפיקה שימושית נציגי סטודיו ״גרפיס״ החיפאי. באופן מסורתי, בחרו בכל שנה אנשי הסטודיו שניים־שלושה בוגרים, שעליהם המליצו מרצי המחלקה, במטרה להציע להם עבודה. הם בחרו את אורה ובוגרת נוספת, וכך החלה אורה לעבוד כמעצבת גרפית ומאיירת.

את אותו מסלול בדיוק – מהמחלקה לגרפיקה שימושית בבצלאל אל סטודיו גרפיס החיפאי, עשה שלוש שנים מאוחר יותר גם אליהו (״מתוקה״) שורץ, לימים בעלה. שורץ החל את לימודיו מאוחר יותר בשל שירותו הצבאי, וסיים בשנת 1962. כשאורה החלה את לימודי השנה הרביעית, הוא החל את השנה הראשונה. שלוש שנים לאחר שסיימה את לימודיה ונבחרה לעבוד ב״גרפיס״, ובעודה עובדת שם, נבחר גם הוא למשרה דומה.

השניים עבדו זו לצד זה, התאהבו, ובהמשך החליטו למסד את הקשר. הם התחתנו, התפטרו מגרפיס ויצאו לדרך עצמאית. בשנת 1966 ייסדו את ״סטודיו א.א. שורץ״, גם הוא בחיפה. הסטודיו התמחה בעיצוב כרזות, תדמיות גרפיות, בולים, תערוכות ועוד, ונחשב במשך שנים רבות לאחד המובילים בסצנת העיצוב הגרפי הישראלי בכלל, והחיפאי בפרט.

מתוקה, שנולד בבודפשט שבהונגריה ב־1935, הלך לעולמו בשנת 2013 בגיל 78. הוא עלה לארץ בשנת 1946 והתחנך בפנימיית הנוער ״בן שמן״. בהמשך שירת בצה״ל כלוחם בשייטת 13, והיה זה שעיצב, עוד בעת שירותו ביחידה, את הסמל שלה. ״הוא תמיד היה מאוד גאה בכך שעיצב את כנפי העטלף של הקומנדו הימי״, מספרת שורץ. מלבד עיסוקו כמעצב גרפי, הוא היה גם צייר, ״רשם יוצא מן הכלל״, היא מדגישה.

ומהיכן השם ״מתוקה״? כמו רבים בחברה הישראלית, גם אליהו שורץ זכה לכינויו מחבריו לשירות הצבאי. ״יום אחד, אחד מחבריו ליחידה צחק עליו שהוא דומה לאחותו של אותו חייל, ששמה היה מתוקה״, נזכרת שורץ. ״בתחילה הוא נעלב וכעס ואף התפתחה קטטה, אך בהמשך הכינוי דבק בו והמשיך איתו עד יומו האחרון״.

סמבו ואני

במהלך השנים איירה שורץ פריטים רבים, ביניהם כרזות, בולים וכ־30 ספרי ילדים. היא עשתה שימוש בטכניקות מגוונות כמו גואש, אקריליק ואקוליין (טושים של צבעי מים נוזליים), וכן בטכניקות מעורבות שבמסגרתן שילבה, לדוגמה, בין אקריליק לגירי פסטל.

אך הקריירה שלה התפתחה במקביל בשני מסלולים: מצד אחד אורה שורץ המאיירת העצמאית, זו שחתומה על עבודותיה (בעיקר ספרי הילדים), ומהצד השני האלף הראשונה מ־״א. א. שורץ״, שפעלה במסגרת הסטודיו המשותף עם בעלה, בעוד שהסטודיו היה זה שקיבל את הקרדיט.

בעבודות הסטודיו שמה המלא אינה צוין, ומחוץ לגבולותיו לא היה ידוע מי מהשניים עמד מאחורי העבודה. הדבר פעל גם לכיוון השני; גם שמו של מתוקה לא צוין, אלא תמיד ״א. א. שורץ״.

סקיצת גואש מקורית לבול ים המלח מסדרת בולי תיירות, 1989

גיליון בול ים המלח מסדרת בולי תיירות, 1989, מאוסף רני רדזלי

פולדר ממוספר וחתום על ידי אורה ומתוקה שורץ, בולי מועדים התשנב, 1991, מאוסף רני רדזלי

פולדר ממוספר וחתום על ידי מתוקה ואורה שורץ, בולי תיירות, 1989, מאוסף רני רדזלי

מעטפת יום ראשון בולי מועדים התשסח, 2007, בחתימת אורה שורץ, מאוסף רני רדזלי

מעטפת יום ראשון בולי מועדים התשנב, 1991, בחתימת אורה ומתוקה שורץ, מאוסף רני רדזלי

דוגמה לכך היו הבולים. למעלה מ־20 בולים עיצב ״סטודיו א. א. שורץ״ בעבור השירות הבולאי, והקרדיט ניתן תמיד לסטודיו. חלק מהבולים עוצבו על ידי אורה וחלק על ידי מתוקה. בין הבולים הבולטים שעיצבה היו בולי הסדרות ״תיירות״ (1989), ״מועדים התשנ״ב״ (1991) ו״מועדים התשס״ח״ (2007) המרהיבה, שבה מופיעות נשים מהתנ״ך. שמה אינו מופיע על גבי בולים אלו.

שורץ מספרת שאכן לא הוענק לה קרדיט בעבור העבודות שיצרה בסטודיו: ״ככה זה יצא״, היא מסבירה. ״פתחנו סטודיו משותף ועל כל העבודות חתמנו ״א. א. שורץ״, בהתחלה גם על הספרים שאני איירתי.

״יום אחד, לאחר שכבר איירתי מספר ספרים, שאלו אותי מספריית פועלים מדוע אני חותמת ״א. א. שורץ״ ולא את שמי. ההסבר שסיפקתי בקשר לסטודיו המשותף לא שיכנע אותם, ומאז חתמתי על הספרים שאיירתי, את שמי בלבד״.

ספר הילדים הראשון שאיירה היה ״סמבו ואני״ (הוצאת מסדה) שכתב צבי הרמן. היה זה בשנת 1965, עוד כשעבדה בגרפיס, והאיורים נעשו במסגרת עבודתה בסטודיו. בספר מתוארות הרפתקאותיה של רותי והכלב שלה סמבו ברחבי העולם, ואת האיורים ביצעה במגזרות נייר. מאז איירה עוד עשרות ספרים.

כריכת הספר סמבו ואני מאת צבי הרמן, הוצאת מסדה, 1965. צילום: רני רדזלי

כריכת הספר הוריי מתגרשים מאת זאב סגל, הוצאת קל-דע, 1978. צילום: רני רדזלי

כריכת הספר פיל ופלפל מאת גאלה אלמג, הוצאת קוראים, 2009. צילום רני רדזלי

כריכת הספר הבית הקטן מאת גאולה אלמוג. צילום: רני רדזלי

עבודה חשובה ובלתי נשכחת שיצרה הייתה כרזת ״כ״ט לעצמאות ישראל״ משנת 1977, במלאת 29 שנים למדינת ישראל. הכרזה, שעוצבה בסימן עשור לאיחוד ירושלים, זכתה בתחרות היוקרתית השנתית של עיצוב כרזת יום העצמאות והופצה בכל רחבי הארץ. בכרזה מופיעה יונת שלום לבנה עם ענף זית בפיה, על רקע העיר ירושלים.

״חתכתי בדים ויצרתי מעין קולאז׳ שירכיב את היונה ואת המבנים. הכוונה שלי הייתה שזה יראה כמו שטיח. העבודה רקומה, בהמשך השטיח צולם, וזה מה שמופיע על גבי הפוסטר״. כך נוצרה אחת הכרזות המעניינות והייחודיות מבין כרזות יום העצמאות של מדינת ישראל.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לצד הפעילות המקצועית של הסטודיו עסקו אורה ומתוקה גם בפעילות חינוכית בתחום העיצוב. השניים הם מייסדיה של המחלקה לעיצוב גרפי במכללת ויצו חיפה, כיום המחלקה לתקשורת חזותית במרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה. ״מכללת ויצו חיפה קיימת משנת 1971״, מספרת שורץ. ״בשנת 1974 החליט זאב שדמון ז״ל, אז מנהל המכללה, שהוא רוצה להקים מחלקת גרפיקה.

״מי שקישרה בין שדמון לבינינו הייתה גיתית הראל, שהכירה את מתוקה מבצלאל וסיפרה לשדמון כי הוא האיש המתאים לנהל את המחלקה״. מתוקה התקבל לתפקיד, וכך הוקמה המחלקה. כשהחלו לאסוף מרצים לסגל, פנו למעצבים המוכשרים שאיתם עבדו מספר שנים קודם לכן בסטודיו ״גרפיס״.

״הגרעין הראשוני של מרצי המחלקה, שנשאר גם הגרעין הקשה למשך שנים רבות, הורכב מהגרפיקאים שאיתם עבדנו בגרפיס, ביניהם ארי רון ז״ל וחיים שטייר ז״ל״, היא מספרת. מתוקה עמד בראש המחלקה כ־25 שנה ונחשב לאחד מאנשי החינוך לעיצוב החשובים בתולדות העיצוב הישראלי. במשך השנים, עד לפרישתה מהוראה לפני כעשור, לימדה שורץ במחלקה קורסים בנושאי צורה וצבע וכמובן איור.

כריכת הספר מה אלבש מאת גאלה אלמוג, הוצאת רנסנס, 1971. צילום: רני רדזלי

כריכת הספר מה אלבש מאת גאלה אלמוג, הוצאת קוראים, 2011. צילום: רני רדזלי

The post אורה שורץ: מסורת של איור appeared first on מגזין פורטפוליו.

לקראת ראש השנה פנינו לבעלתו ובעלי תפקידים במוסדות תרבות בארץ, שנכנסו לתפקידם בשנה האחרונה ופותחים כעת שנה חדשה. כולם התמודדו בשנה החולפת עם אתגרי מגיפת הקורונה, הסגר והריחוק החברתי. כעת הם נערכים ליצירת שגרת עבודה בתקופת משבר מתמשך.

הם רואים בתפקידם החדש הזדמנות לפיתוח רב־תחומי; מדגישים את האחריות הסביבתית, הפוליטית והחברתית שבתפקיד; ושואפים למצוא את המרכיבים הקריטיים שמאפיינים יצירה ועשייה במאה ה־21.

שיזף רפאלי, דרורית גור אריה, אודי קרמסקי, יותם יקיר, רעות פרסטר, אירנה גורדון, צחי דינר, גיל דביר, אורי בן צבי, יאיר ברק, רותי סלע, דנה מרגלית, אודי אדלמן, מאיה שמיילוב, רמי טריף, מיקה מילגרום – מציגים את עצמם ומספרים על החזון ועל התכניות לעתיד.

שנקר מציעה הזדמנות יחודית ללימודים בינתחומיים. אני מאמין שפעילות משותפת בין הפקולטות לעיצוב ולהנדסה, היא זאת שתוביל למצוינות

שיזף רפאלי. צילום: אחיקם בן יוסף

פרופ׳ שיזף רפאלי 

בן 65, נשיא שנקר

מה עשיתי קודם

ראש מרכז שגיא לחקר האינטרנט ומעבדת האינטרנט באוניברסיטת חיפה. ראש ביה״ס למוסמכים באוניברסיטת חיפה, במהלכן הובלתי את החוג למנהל עסקים ונמניתי בין מקימי ״החוג לניהול מידע וידע״ ו״החוג לניהול משאבי טבע וסביבה״. יזמתי את יצירת MOOC ו״שאון דיגיטלי Digital Culture/Clutter״ – מהקורסים המקוונים הראשונים בעולם. בעל טור ב״כלכליסט״ בתחום חקר האינטרנט. 

ציון דרך מהשנה האחרונה

השנה התחלתי את מעורבותי בשנקר. בעולם פרצה מגיפת הקורונה, בישראל יש זעזועים חברתיים וכלכליים. בשבילי אישית, כל אלה הצטברו לצונאמי של שינויים: היכרות עם עולם חדש של אנשים, פעילויות ואתגרים. אירועי מפתח כאלה יכולים להיחשב כמאיימים, אני מעדיף לראות בהם הזדמנות לשינוי והתחדשות. נוכל לעשות חשבון נפש ונצטרך לעשות שידוד מערכות. אם נהיה חכמים, גם נצא מכל העניין מחוזקים, מעודדים ורלוונטיים.

חזון ותכנית לשנה הבאה

שנקר מציעה הזדמנות יחודית ללימודים בינתחומיים. אני מאמין שפעילות משותפת בין הפקולטות לעיצוב ולהנדסה, היא זאת שתוביל למצוינות, ותחזק עוד יותר את מקומה של שנקר בזירה הבינלאומית. אנו נמשיך לפתח ולהעצים את הכלכלה היצירתית והחדשנות, בתכניות הלימודים ובמרכזי המחקר.

האוצרות היא יצירה לצד יצירה וכעת נדרש יותר מתמיד לשים את האצבע על הדופק הפועם של המציאות המשתנה של ריחוק חברתי מחד והחיפוש אחר אינטימיות מאידך

דרורית גור אריה. צילום: דוד עדיקא

דרורית גור אריה 

בת 64, ראש התכנית ללימודי אוצרות וחשיבה חזותית בפקולטה לאמנויות, סמינר הקיבוצים

מה עשיתי קודם

מנהלת ואוצרת ראשית של מוזיאון פתח תקוה לאמנות. הקמתי את חלל הווידיאו והקולנוע ״ספוט״ ויזמתי את הוצאת הספר: ״מוזיאון ערך שימוש״, מהבודדים בעברית למוזיאולוגיה. לצד תערוכות בישראל, אצרתי תערוכות שונות בעולם, ביניהן: תערוכה ראשונה של אמנים ישראליים עכשוויים בניקוסיה, קפריסין; הייתי בצוות האוצרים של הביאנלה לאמנות בפוזנן ובדרזדן; בשנת 2018 הצגתי תערוכת אמנות ישראלית בגלריה הלאומית בניו דלהי ותערוכה במסגרת עונת התרבות ישראל־צרפת בדרום צרפת. מרצה בתוכנית ללימודי אוצרות באוניברסיטת תל אביב. 

ציון דרך מהשנה האחרונה

מתמקדת כרגע בעבודה על כמה תערוכות בינלאומיות, ביניהן תערוכה בנושא יידיש באמנות עכשווית שאני עובדת עליה עם טל שוורץ ושתוצג בפולין. שותפה להקמת רשת אוצרים בינלאומית ״בלקוני״, שמציגה כעת תערוכה ראשונה בעקבות משבר הקורונה: ״שדר/ הפרעת תקשורת״ מוצגת כחלונות סאונד בחזית גלריות בבירות עולם. הצופים/ מאזינים סורקים ברקוד באמצעות הטלפון הנייד ומאזינים לעבודות סאונד. בימים אלה מתניעה ״להפלגה״ במסע מיוחד עם האמנים ניבי אלרואי ועתר גבע. 

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

הפקולטה לאמנויות בסמינר הקיבוצים הופכת למרכז בינתחומי חדש בלב תל אביב. תחת מטריה זו תכנית האוצרות תהווה מעבדה להתנסות בדיאלוג עם המרחב העירוני. אהיה גם האחראית על הגלריה החדשה ואני רואה בה הזדמנות לחיפוש אחר אופק חדש בשאלות האוצרות והמוזיאולוגיה כיום.

אני מאמינה שהאוצרות היא יצירה לצד יצירה וכעת נדרש יותר מתמיד לשים את האצבע על הדופק הפועם של המציאות המשתנה, הספקולטיבית, של הריחוק החברתי מחד והחיפוש אחר האינטימיות מאידך. מתבקש להתבונן בקהילה וחברה, להניע מהלכים אינטלקטואליים, ביקורתיים וחוויתיים כאחד. נחוצה פעולה גמישה ופורצת גבולות שתציע תודעה חדשה בעולם פוסט קורונה של רשתות חברתיות ומציאות מדומה, ולכן האתגר ללמד דור אוצרים גדול כפליים. 

בפוליטיקה של התפתחות הסביבה הבנויה, הכפרית והעירונית, התכתיב הסביבתי־אקולוגי מורה על מציאת שימושים חדשים למבנים קיימים, כאשר צפיפות ואופן מחייה בסביבות המגורים משתנה במהירות 

אודי קרמסקי. צילום: אלון אולג

אודי קרמסקי

בן 61, ראש המחלקה לעיצוב פנים במכון הטכנולוגי חולון

מה עשיתי קודם 

אדריכל, בוגר בצלאל בלימודי עיצוב סביבה וארכיטקטורה ב־Pratt Institute NY. בעל משרד אדריכלות העוסק במגוון רחב של פרויקטים, מבנייה ציבורית ועד עיצוב פנים, עוסק רבות בעיצוב סביבות למידה. מורה ומלמד עיצוב פנים במכון הטכנולוגי חולון משנת 2007; ראש תחום התוכן הטכנולוגי במחלקה, מתמקד בשנים האחרונות בריכוז פרויקטי הגמר ואוצר את תערוכות הבוגרים.

ציון דרך מהשנה האחרונה

״מתוך חתך: מבנים אפשריים״ – תערוכת יחיד שהצגתי בשנה שעברה בגלריה לעיצוב עכשווי פריסקופ, היוותה בעבורי תחנה נוספת בדרך לחיבור עבודתי כאדריכל ומורה עם יצירה חומרית בעיצוב ידני ודיגיטלי. 

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

המחלקה לעיצוב פנים בחולון שמה לה כמטרה לכוון את בוגריה למציאות בה התחום הופך לחוד החנית בפוליטיקה של התפתחות הסביבה הבנויה, הכפרית והעירונית. התכתיב הסביבתי־אקולוגי מורה על מציאת שימושים חדשים למבנים קיימים, כאשר צפיפות ואופן מחייה בסביבות המגורים שלנו משתנה במהירות גוברת. המחלקה עובדת בקנה המידה הגדול של חשיבה פרוגרמאתית, ובקנה מידה מקומי וקטן יותר – בשילוב טכנולוגיות ייצור מתקדמות, בד בבד עם הכוח הטמון ביצירה ידנית ובשימוש נכון בחומר. זוהי בעיני ערובה להתחדשות גלובלית מתמדת, תוך שמירת ערך מקומי.

נרבה בפרויקטים שיחברו את המוזיאונים לקהילה, לאמנים ולעיר חיפה וגם נחזק משמעותית את הפעילות הדיגיטלית שלנו, בעקבות מסקנות התקופה האחרונה

יותם יקיר. צילום: צבי רוגר

יותם יקיר

בן 57, מנכ״ל מוזיאוני חיפה 

מה עשיתי קודם

נכנסתי לתפקידי במוזיאוני חיפה באמצע פברואר, אחרי כעשור בתפקיד ראש חטיבת ההסברה ודובר כנסת ישראל (החל בכנסת ה־18 ב־2011). 

אני איש תקשורת ועיתונאי שנים רבות, בתפקידי עריכה וניהול בגלי צה״ל, ידיעות אחרונות ורשת שוקן. בנוסף, כיהנתי גם כדובר בזק עד 2008 וסגן נשיא בשני מוסדות אקדמיים – סגן נשיא לפיתוח משאבים – במרכז הבינתחומי ובאקדמיה למוסיקה. עכשיו יצאתי להרפתקה מקצועית חדשה בחיפה, העיר בה נולדתי וגדלתי.

ציון דרך מהשנה האחרונה

ברור ש־2020 כבר לא תהיה שנה רגילה. מי בכלל יכול היה לחלום על תסריט הזוי כזה – להיכנס לתפקיד ואחרי שבועיים בלבד לסגור את המוזיאונים (מוזיאון חיפה לאמנות, המוזיאון הימי הלאומי, מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית, מוזיאון העיר חיפה, מוזיאון מאנה כץ ומוזיאון הרמן שטרוק) ולשלוח 90% מהעובדים לחל״ת. הקורונה נאבקת בנו באכזריות אבל אנחנו נאבקים בחזרה ומנסים לחזור לשגרה. במוזיאון חיפה לאמנות היא אפילו מקבלת כבוד מיוחד באשכול תערוכות חדש ומרתק, שמוקדש לקורונה. 

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

המשימה העיקרית שלי ושל צוותי המוזיאונים, להתוות קו לכל מוזיאון וליצור תוכניות אאוטריץ׳ לקהלים חדשים. נרבה בפרויקטים שיחברו את המוזיאונים לקהילה, לאמנים ולעיר חיפה וגם נחזק משמעותית את הפעילות הדיגיטלית שלנו, בעקבות מסקנות התקופה האחרונה: תערוכות וירטואליות, פעילויות חינוכיות בדיגיטל ועוד. הכוח של מוזיאוני חיפה הוא במגוון הרחב שלהם – שמציע לקהל תמהיל ביקורים ליום שלם לפחות ולכל גיל.

אני רואה במוזיאון פלטפורמה לפעילות תרבותית מקיפה, למחקר ולדיון ביקורתי בסוגיות מרכזיות בחברה הישראלית

רעות פרסטר. צילום: זאב שטרן

רעות פרסטר

בת 51, מנהלת מוזיאון פתח תקוה לאמנות

מה עשיתי קודם

כאמנית פעילה לאורך שנים רבות עשיתי והצגתי אמנות; הובלתי פרויקטים חברתיים וקהילתיים עם צוותי חינוך, בהם פועלים אמנים ושחקנים; לימדתי במדרשה לאמנות בית ברל ואצרתי תערוכות במוזיאון ומחוצה לו. אבל את רוב הזמן ב־20 השנים האחרונות הקדשתי לניהול מחלקות החינוך של מוזיאון פתח תקוה לאמנות ומוזיאון ראשונים לתולדות פ״ת. 

ציוני דרך מהשנה האחרונה

זו הייתה שנה אינטנסיבית ביותר. רגע לפני הקורונה אצרתי יחד עם רויטל בן אשר פרץ בבית האמנים בת״א תערוכה שהוקדשה לשומר המיתולוגי של ביתן הלנה רובינשטיין, ולרי ביקובסקי – רשם וצייר שיצר מעין ארכיון ענק של עובדי מוזיאון תל אביב לדורותיו. בתוך מוזיאון ראשונים בקריית המוזיאונים בפתח תקוה הקמתי את גלריית ״הפינה״ לאמנות עכשווית – התערוכה הראשונה הציגה את האמנית שירה זלוור והשנייה את לילך מדר. מדובר בחלל קטן בתוך המוזיאון ותצוגה שמאפשרת התבוננות מורכבת וביקורתית, דרך תצוגת הקבע ההיסטורית. פרויקט נוסף שהובלתי וקרוב לליבי מחבר בין נשים יוצרות יהודיות מפתח תקווה ונשים ערביות מהיישובים הסמוכים טירה וקלנסווה. 

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

הכניסה לתפקיד בתקופה מאתגרת שכזו מחייבת אותי לבחון ולחשוב מחדש את תפקידו של המוזיאון ביחס לקהילות ולסביבה שלו, כמו גם לגבי האפשרויות הגלובליות והווירטואליות שנפתחות כיום. אני שואפת להגביר את קשריו הבינלאומיים של המוזיאון עם אמנים ומוסדות תרבות בחו״ל, וכן לחזק את הפעילות המוזיאלית במרחב הדיגיטלי. אני רואה במוזיאון פלטפורמה לפעילות תרבותית מקיפה, למחקר ולדיון ביקורתי בסוגיות מרכזיות בחברה הישראלית, לכן החלטתי על הרחבת פעילות הקולנוע הדוקומנטרי ובניית סדרות לקהלים נוספים – לקהילה הגאה, ליוצאי ברה״מ לשעבר, ועוד. בכוונתי גם להרחיב את הפעילות עם קהילות העיר בין היתר דרך יציאה של מחלקות החינוך לשכונות ולמרחב העירוני, ופתיחת שערי המוזיאון לפארק.

אני רואה במוזיאון מרחב דיאלוגי מסעיר ודינמי המכיל את העבר והעתיד גם יחד, בעודו פותח פרספקטיבות חדשות

אירנה גורדון. צילום: יואב רבן

אירנה גורדון

בת 51, אוצרת ראשית, מוזיאון פתח תקוה לאמנות

מה עשיתי קודם

בשני העשורים האחרונים הייתי האוצרת הראשית של סדנת ההדפס ירושלים. במסגרת זו הייתי שותפה לפרויקטים של אמנים, אצירת תערוכות הדפס עכשווי והיסטורי, מחקר וביסוס דיאלוג עם מדיומים אמנותיים נוספים. במקביל פעלתי כאוצרת עצמאית במוזיאונים, גלריות וחללי תצוגה עצמאיים ברחבי הארץ ובעולם, וקידמתי מהלכים אמנותיים משותפים, חברתיים ואחרים. במהלך השנים הרצאתי והנחתי סטודנטים בבצלאל, באורנים ובמוסררה. בעבודתי אני מתמקדת באופני הביטוי האינטר־דיסיפלינריים העוסקים בהיסטוריה ובזיכרון, במקום ובגוף. עבודת הדוקטורט שלי שנכתבה במסגרת התוכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן עסקה במודרניות ובמאפייניה האלגוריים ביצירתו של פרנסיסקו גויה, דרך תפיסותיו של ולטר בנימין. 

ציוני דרך מהשנה האחרונה

בין התערוכות שאצרתי מהלך השנה האחרונה אציין את תערוכת היחיד של מיכל ממיט וורקה במוזיאון הרצליה, תערוכת היחיד של מאיה אטון ״קצה עובד קצה עומד״ בסדנת ההדפס ירושלים והתערוכה ״בין הברה להברה יש חלל ריק״ – שקשרה בין שירתו של זלי גורביץ׳ ליצירות חזותיות בגלריה החדשה של בית הספר מוסררה. פרויקט נוסף, שהסתיים לאחרונה, הוא אוצרות תערוכת הסיום של בוגרי התואר הראשון לאמנות בבצלאל, לצידו של פיטר יעקב מלץ. 

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

האמנות מעוררת שאלות ודילמות הנוגעות לחיינו הפרטיים והציבוריים. היא מציפה אותנו במושגים של יופי, תשוקה, פחד וכיעור אל מול אי הוודאות של קיומנו. אני רואה במוזיאון מרחב דיאלוגי מסעיר ודינמי המכיל את העבר והעתיד גם יחד, בעודו פותח פרספקטיבות חדשות על סוגיות פיזיות ורגשיות, תרבותיות, חברתיות ופוליטיות של ההווה.

לאחר החגים תיפתח תערוכה קבוצתית שתציע דרכים חדשות ושונות לשהות ולחוות מחדש את המרחב המוזיאלי. אשכול התערוכות הראשון לשנת 2021 יעסוק במושג ההישרדות בין החומר לרוח, בין הממשי למדומיין, בין הזיכרון למציאות, בין מאבק על ה״אני״ החזק לראיית האחר כהכרח הישרדותי. אשכול התערוכות השני יציע התבוננות בייצוגים סוריאליסטיים באמנות העכשווית העוסקים בתת מודע, בהיברידי, בפנטסטי ובאבסורדי, זאת לצד מופעים בהיסטוריה של האמנות המקומית. 

העיצוב הופך להיות דינאמי, מותאם ופרסונלי ואנחנו שואפים לתת כלים ולעודד את הסקרנות של המעצבים החדשים, לחקור ולבחון שפה חדשה

צחי דינר. צילום: בועז נובלמן

צחי דינר

בן 50, ראש המחלקה לתקשורת חזותית במכון הטכנולוגי חולון

מה עשיתי קודם

מאז סיום הלימודים בשנות ה־90, הייתי שותף במספר משרדי עיצוב בארץ. לקחתי חלק בהתפתחות תעשיית ההייטק בארץ ובפרוייקטי עיצוב גדולים ששילבו עיצוב וטכנולוגיה. ליוותי חברות רבות, צעירות וענקיות, בתכנון, עיצוב ופיתוח אסטרטגי של מוצרים וחוויות שירות. במקביל פיתחתי פרויקטים עצמאיים משלי והצגתי עבודות בתערוכות. לאורך כל השנים תמיד לימדתי ולמדתי להיות מעצב.

ציון דרך מהשנה האחרונה

הצלחנו להשיט את הספינה הזו במשך סמסטר שלם של לימוד מקוון: למדנו לעבוד ולהעביר סדנאות עיצוב מורכבות בזום. בהיבט האישי, לאחר שנגנזו תכנונים להציג בכמה תערוכות פרוייקטים שלי, הקמתי פרויקט אינסטגרם שם אני מאתגר את עצמי ביצירת תוכן ויזואלי על בסיס יומי. 

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

לקראת השנה עשינו לא מעט התאמות במחלקה, מתוך הכרח אבל גם במטרה להוביל אותה לקראת השנים הבאות. תכנית הלימודים הופכת לפלטפורמה שתאפשר לחבר את עולם הקראפט הקלאסי של העיצוב ולתקשר איתו ואותו גם בשדות חדשים. בין אם הם דיגיטליים, פיזיים, וירטואלים ומבוססי מסך או היברידיים. העיצוב הופך להיות דינאמי, מותאם ופרסונלי ואנחנו שואפים לתת כלים ולעודד את הסקרנות של המעצבים החדשים, לחקור ולבחון שפה חדשה ודרכי תצוגה חדשים.

אנו ניגשים לאתגר מנוסים ובקיאים יותר ומוכנים לתרחישים שונים שיכתיב המשבר. השיח הרגיל והמגע האנושי האישי של מרצה־סטודנט הופכים לחשובים מאי פעם

גיל דביר. צילום: אדי גוריאנסקי

גיל דביר

בן 50, ראש התוכנית לעיצוב פנים במכללה למנהל

מה עשיתי קודם

בוגר תואר ראשון בעיצוב פנים של בית הספר לעיצוב וחדשנות ותואר שני במנהל עיצוב ב־Pratt Institute שבניו יורק. מעצב פנים ובעליו של סטודיו לעיצוב למלונות ומגורי יוקרה. הסטודיו הוקם בניו יורק בשנת 2008 ועסק בפרוייקטי מגורים רבים ברחבי ארצות הברית – ניו יורק, בוסטון, ניו ג׳רזי, פלורידה ועוד. לפני הקמת הסטודיו שלי זכיתי לעבוד על פרוייקטים גדולים ונחשבים, ביניהם גם חידוש מלון פלאזה המפורסם בניו יורק. מאז חזרתי לארץ בשנת 2012 אני מרצה בבית הספר לעיצוב וחדשנות, וממשיך בפעילות הסטודיו במקביל לתפקידי באקדמיה.

ציון דרך מהשנה האחרונה

למרות משבר הקורונה והשלכותיו על סדרי הלימוד שהשתנו וחייבו אותנו להסתגלות, נזקף לנו הישג חשוב וייחודי, כשהצגנו את תערוכת הבוגרים של המחלקה במוזיאון ישראל בירושלים. התערוכה נעשתה במסגרת שיתוף פעולה עם אגף החינוך בעיריית ירושלים, שבו 75 סטודנטים עיצבו מרחבי למידה חדשניים ל־14 בתי ספר ברחבי העיר.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אתגר לימודי עיצוב בתקופת משבר הקורונה יצר הזדמנות לחשיבה אחרת ומתקדמת, כיצד ניתן ללמד תהליכים ומסרים ויזואליים דו ותלת מימדיים באופן מקוון. השנה אנו ניגשים לאתגר מנוסים ובקיאים יותר ומוכנים לתרחישים שונים שיכתיב המשבר. השיח הרגיל והמגע האנושי האישי של מרצה־סטודנט הופכים לחשובים מאי פעם ליצירת חוויית למידה איכותית. אנו מובילים את הסטודנטים יד ביד משך שנות התואר שלהם, בעיצוב דמותם המקצועית בגילוי ובמימוש הכשרון, היכולות והסקרנות החבויים בתוכם. אנו שמים דגש על עיצוב חובק קהילה וחינוך לעיצוב ומתכננים שיתופי פעולה עם ארגונים ומוסדות.

כוחה של המחלקה הוא בגמישות ובמגע המתמשך שהיא מקיימת עם התעשייה בתחומי עיצוב וייצור כאחד

אורי בן צבי. צילום: שחר תמיר

אורי בן צבי 

בן 48 ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי, מכון טכנולוגי חולון

מה עשיתי קודם 

אני מתעניין ביכולת של עיצוב לתכנן מחדש מערכות מקיימות, ברמה היישומית, ובזה אני מתמקד באופנים שונים ב־20 השנים האחרונות, הן במחקר, הן בלימודים והן כסטודיו מסחרי למיחזור ועיצוב ריהוט וחלל. 

ציון דרך מהשנה האחרונה

בימים אלה אני מציג בביאנלה לאומנויות ועיצוב במוזיאון א״י, עבודה הנעה בין מרחב פיזי מקומי למרחב דיגיטלי גלובלי, שנעשתה בשיתוף עם מאיה בן דויד.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אני רואה את המחלקה לעיצוב תעשייתי כגורם מגוון וגמיש בתחום העיצוב, המחלקה שואפת להכשיר מעצבים שיפעלו במנעד רחב של תחומים, שנע בין עיצוב תעשייתי של מוצרי צריכה ועד לעשייה אישית בתפרים שבין עיצוב לאומנות. לתפיסתי, כוחה של המחלקה הוא בגמישות ובמגע המתמשך שהיא מקיימת עם התעשייה בתחומי עיצוב וייצור כאחד. היא משלבת עשייה דיגיטלית עם מגע ישיר בחומר, בדיקות פיזיות ופיתוח ממוחשב במקביל – אופן לימוד הנתפס בעיני אקטואלי היום יותר מאי פעם.

להשכיל לחבר בין עולם החינוך שהוא ההווה והעתיד שלנו, לעולם של הפרקטיקה האמנותית ולייצר אלכימיה שתפליא לשלב ביניהם

יאיר ברק. צילום: מ״ל

יאיר ברק 

בן 47, ראש המחלקה לאמנות במכללת סמינר הקיבוצים, תל אביב; מנהל אמנותי ואוצר ראשי, מקום לאמנות בקרית המלאכה

מה עשיתי קודם 

אמן פעיל, אוצר וכותב. ב־2005 הקמתי את המחלקה לצילום במנשר לאמנות ועמדתי בראשה. ב־2015 הצגתי תערוכת יחיד מקיפה במוזיאון תל אביב. משנת 2012 ניהלתי את תחום הלימודים המעשיים באמנות במחלקה לאמנות בסמינר

ציון דרך מהשנה האחרונה

עיריית תל אביב החליטה לפנות את קמפוס האמנויות ברחוב שושנה פרסיץ ונוצרה הזדמנות למעבר של הפקולטה לאמנויות של סמינר הקיבוצים למרכז תל־אביב, זה היה הרגע שבו גמלה בי ההחלטה להתמודד על ראשות המחלקה לאמנות.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

להפוך את שני המוסדות שאותם אני מנהל לרלוונטיים יותר, מחוברים לעשייה העכשווית ובולטים בשדה המורכב והתחרותי, בתקופה כמעט בלתי אפשרית וכנגד כל הסיכויים. ליצור סביבה בטוחה אך מאתגרת לאמנים/יות ולהשמיע קולות שונים ומגוונים גילאית, מגדרית וזהותית.

את המחלקה לאמנות להוביל למרכז המפה של האקדמיות להכשרת אמניות ואמנים, להשכיל לחבר בין עולם החינוך שהוא ההווה והעתיד שלנו, לעולם של הפרקטיקה האמנותית ולייצר אלכימיה שתפליא לשלב ביניהם.

השאיפה שלי היא לפתח תכנית המציעה לסטודנטים אופק לחשיבה עצמאית ומסלול החושף בפניהם שבילים מתפצלים רבים שיוכלו להובילם לניסוח של קול מקורי, אוטונומי ורלוונטי

רותי סלע. צילום: איצ׳ה גולומבק

רותי סלע 

בת 46, ראשת המחלקה לאמנות במדרשה לאמנות, המכללה האקדמית בית ברל

מה עשיתי קודם

אני אמנית ומרצה לאמנות, עבודותיי מוצגות בתערוכות בינלאומיות מרכזיות, דוגמת הביאנלה באיסטנבול, הביאנלה בברלין, הביאנלה בסידני ובמוזיאונים כגון הגלריה הלאומית ז׳ה דה פום בפריז, המוזיאון לאמנות עכשווית בהונג קונג, ה־New Museum בניו־יורק, הסטדליק באמסטרדם ועוד. 

בשנת 2009 יזמתי והקמתי יחד עם מעין אמיר את פרויקט האמנות המתמשך ״אקסטריטוריה״, שזכה בפרס כבוד מטעם אונסק״ו (אגף המדע והתרבות של האו״ם).

ציון דרך מהשנה האחרונה

בימים אלו מוצגת בגלריה המדרשה, הירקון 19 בתל אביב תערוכה משותפת עם האמן רועי רוזן, שבמרכזה פרויקט בהשתתפות סטודנטים מהמדרשה לאמנות תחת הכותרת ״מרסיי ג׳מילה״. העבודות בתערוכה מציגות שאלות על אודות חופש הביטוי באמנות ובאקדמיה תוך התחקות אחר הגבול הדק שבין שיתוף פעולה להתנגדות. (אוצר: אבי לובין). 

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

הגישה שלי להוראת אמנות אינה מתבססת על מבנה היררכי בין מרצה לסטודנט כדרך להעברת ידע. אני שואבת בהערכה רבה מהעולם האקדמי רעיונות וכלים לניתוח. עם זאת, אני מרגישה מחוייבת לחיפוש מתמיד אחר דרכים משמעותיות וייחודיות להעברת הידע האמנותי. בבסיס שיטת הניהול שלי ניצב הרצון להפוך את המפגש עם הסטודנטים להתנסות מורכבת המתקיימת מחוץ לאזורי נוחות וכך מציעה לאמן בהתהוות התוודעות מעשית למחשבה על מהי אמנות. מתוך כך השאיפה שלי היא לפתח תכנית המציעה לסטודנטים אופק לחשיבה עצמאית ומסלול החושף בפניהם שבילים מתפצלים רבים שיוכלו להובילם לניסוח של קול מקורי, אוטונומי ורלוונטי.

ביצירה ובשיח מקומי ובינלאומי נעבוד לקידום עשייה אדריכלית הומנית וערכית, המשרתת את מגוון סוגי האוכלוסייה ושיח ביניהם

דנה מרגלית. צילום: תמר קרוון

ד״ר דנה מרגלית

בת 45, ראש המחלקה לארכיטקטורה, המרכז האקדמי לעיצוב וחינוך, ויצו חיפה.

מה עשיתי קודם

אדריכלית שותפה במשרד משה מרגלית אדריכלים ומתכנני ערים. בעלת תואר שני באדריכלות מבית ספר הברטלט באוניברסיטת לונדון, תואר שלישי בהיסטוריה ותיאוריה של האדריכלות מבית הספר לאדריכלות של אוניברסיטת מקגיל במונטריאול, קנדה, הנחתי והרציתי באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת מקגיל. אני חוקרת אדריכלות מודרנית, הקשרים בין עבר, הווה ועתיד באדריכלות, ביטויים תרבותיים ומקומיים באדריכלות ויצירתיות אדריכלית. 

ציון דרך מהשנה האחרונה

זו הייתה שנה מאתגרת. בעקבות משבר הקורונה פיתחנו דרכי הוראה ולמידה חדשות. חוסר היציבות הביא אתו הזדמנות לחשוב מחדש על מערך הנחייה ולימוד ואף עודד את הסטודנטים לחשוב על סביבות אדריכליות משמעותיות. בין המטרות החשובות שראיתי לנגד עיניי השנה היא ללמוד את ייחוד המחלקה בשאיפה  שבשנים הבאות אוכל לתרום להמשך נסיקתה. במשך השנה, בעזרת סגל של מנחים ומרצים מצוין ומחויב, עבדנו על תוכנית הלימודים והמטרות לשנים הבאות.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

ההוראה, המחקר והעשייה במחלקה יכוונו ליצירתיות, חדשנות, אקספרימנטאליות, תוך דגש על אחריות מקצועית וחברתית. נקדם אדריכלות טוטאלית ואינטגרטיבית, המדגישה את הקשר שבין תחומי העיצוב השונים, תעשייה וייצור. נחזק את הממשקים בין מחקר ועשייה אדריכלית, בין הפן הרעיוני והמעשי, בין רוח לחומר. ביצירה ובשיח מקומי ובינלאומי נעבוד לקידום עשייה אדריכלית הומנית וערכית, המשרתת את מגוון סוגי האוכלוסייה ושיח ביניהם. נעבוד לקידום תארים מתקדמים. נעודד שיתופי פעולה מקומיים ונחזק את הקשרים הבין לאומיים של המחלקה. 

השאיפה שלי היא שהמרכז יעודד אמנות נסיונית וכזו שמחפשת את הלא מוכר ומתנסה בחיבורים עם מוסדות, פרקטיקות ומדיומים שאינם מורגלים בנוכחות של האמנות

אודי אדלמן. צילום: מיכל בראור

אודי אדלמן

בן 43, מנהל ואוצר ראשי, המרכז לאמנות דיגיטלית, חולון.

מה עשיתי קודם

מזה כעשור שאני עובד כאוצר במרכז, לצד מעורבות בפרויקטים דוגמת הלקסיקון למחשבה פוליטית במרכז מינרבה למדעי הרוח, ופרויקטים פרפורמטיביים כמו כרוניקה > מדינה ו־Action PRL שיצרתי יחד עם עומר קריגר. בשנים האחרונות התמקדתי בהקמת המכון לנוכחות ציבורית ובסדרת התערוכות מונומנט/פעולה, שבחנה צורות שונות של אמנות במרחב הציבורי ומשמעותן כיום, החל באמנות אדמה, דרך פעולות אפמראיליות ועד לאנדרטאות.

ציון דרך מהשנה האחרונה

בפרה־היסטוריה של הקורונה, התקיימו בשנה זו שני פרויקטים משמעותיים במרכז לאמנות דיגיטלית. הראשון הוא קירונית, שאצרתי בספטמבר שעבר, ובמרכזו מחקר על אמנות קיר בישראל וסדרה של עבודות קיר חדשות וקבועות בדו ותלת מימד שנבנו על גבי קירות מבני המרכז. ביניהן עבודות של אלונה רודה, הילה טוני נבוק, יוחאי אברהמי ואחרים. מיד לאחריו קיימנו לראשונה את פסטיבל פרינט סקרין לאמנות וטכנולוגיה במתחם המרכז, בהשתתפות מעל מאה אמנים מישראל והעולם.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אני תופס את המרכז כמקום לאמנות מבוססת מחקר וקהילה. מקום שמאפשר פרויקטים ממושכים ושיתוף בין קבוצות שונות, מקצועיות ואחרות. השאיפה שלי היא שהמרכז יעודד אמנות נסיונית וכזו שמחפשת את הלא מוכר ומתנסה בחיבורים עם מוסדות, פרקטיקות ומדיומים שאינם מורגלים בנוכחות של האמנות. המרכז הוא מקום שמתקיים מתוך השתנות מתמדת ועקרונית ואני מקווה למצא מחוזות חדשים וצורות מאתגרות לפעולה האמנותית בכלל.

נשים דגש על תפקיד העיצוב והמעצב במאה ה־21, בשאיפה לאפשר לסטודנטים מרקעים שונים להעמיק בשיח חוצה דיסציפלינות, לדון בהשלכות של ההתפתחויות במדע וטכנולוגיה על החברה

מאיה שמיילוב. צילום: דבורה אורבך

ד״ר מאיה שמיילוב

בת 40, ראש המחלקה לעיצוב בתואר שני, שנקר 

מה עשיתי קודם

בתפקידי האחרון עמדתי בראש המחלקה לחדשנות ואסטרטגיה בחברה בלגית. בנוסף, עסקתי כעורכת פטנטים וחוקרת בתחום המדע, טכנולוגיה וחברה. הרציתי ולימדתי נושאים בקניין רוחני לעוסקים בתחום ולמעצבים במוסדות שונים בישראל ומחוצה לה וכן קורסים וסדנאות בתחום העיצוב כמחולל חדשנות. לאחרונה השלמתי את לימודיי בתחום הבינה המלאכותית וקניין רוחני באוניברסיטת שטרסבורג.

ציון דרך מהשנה האחרונה

במסגרת קבוצת מחקר אוסטרית, הייתי שותפה לפרסום ספר המאגד מחקר בנושא סחרחורת ושימוש בה כמשאב (Dizziness – A Resource). המחקר שלי עוסק במאפייני אנשים יוצרים, תהליכי יצירתיות וחשיבות של ניווט במצבי אי־ודאות וסחרחורת. המחקר ממשיך את עבודת הדוקטורט ופרסומיי בעבר, על השלכות וחשיבות של חציית גבולות דיסציפלינריים וטשטושם ע״י אנשים יוצרים. 

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אני מצפה להכיר את הסטודנטים ואת הצוות במחלקה, ולפתח יחד עמם חשיבה על עתיד הדיסציפלינה בכלל והמחלקה בפרט. אנו מתכננים שיתופי פעולה עם חוקרים בתחומים מדעיים כגון מדעי המח, עם התעשייה המתקדמת בישראל ופרויקטים חברתיים לטובת הקהילה. בשנה הקרובה נשים דגש על תפקיד העיצוב והמעצב במאה ה־21, בשאיפה לאפשר לסטודנטים מרקעים שונים להעמיק בשיח חוצה דיסציפלינות, לדון בהשלכות של ההתפתחויות במדע וטכנולוגיה על החברה ותפקידו של מעצב במערכות מורכבות ומאתגרות. לבסוף, אנו עובדים על שיתופי פעולה עם גופי מחקר ואקדמיות בחו״ל וחלק ממערך הקורסים וסדנאות יתקיימו בשפה האנגלית.

התאמת פעילות המחלקה למאה ה־21, שתתבטא ביכולת שלה לזהות, לפרש, להגיב ולהוביל, בעידן של אבולוציה טכנולוגית מהירה ומשברים גלובליים חסרי תקדים

רמי טריף. צילום: אמירה זיאן

רמי טריף

בן 40, אוצר לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל, ירושלים.

מה עשיתי קודם

מעצב תעשייתי בוגר בצלאל ובעל תואר שני בעיצוב תעשייתי. משנת 2011 מעצב ואמן פעיל בארץ ובעולם ובעלים של סטודיו לעיצוב. מלמד עיצוב מאז שנת 2013 ומרצה לעיצוב במרכז האקדמי ויצו חיפה ובמחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר.

את העשור האחרון הקדשתי לפיתוח וקידום אג׳נדה ומחקר עיצוב פרקטי העוסק בשימור תרבות חומרית וזהות תרבותית בכלים ומתודות של עיצוב. כיום ממשיך לעסוק בנושא במסגרת מחקר אקדמי במסלול לעיצוב תעשייתי, הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון.

ציון דרך מהשנה האחרונה

המינוי שלי לאוצר העיצוב והאדריכלות במוזיאון ישראל הוא עבורי תחילתה של תקופה חדשה, מאתגרת ומלהיבה מאוד, שמגיעה לאחר שנים מרתקות ופוריות בהן פעלתי בארץ ובעולם כמעצב, כאמן וכאוצר. כעת בשלה העת להמשיך עשייה זו מעמדה אחרת, בתוך מוזיאון ישראל ובזירת העיצוב בכלל.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

הובלה של המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל לעמדה מרכזית של השפעה על זירת העיצוב והאדריכלות בארץ ובעולם. חידוש וריענון של עבודת המחלקה וביסוס תפקידה וייעודה. קידום מעורבות המוזיאון בחינוך ובמחקר העיצוב והאדריכלות. התאמת פעילות המחלקה והקשר שלה עם עולם העיצוב והאדריכלות למאה ה־21, שתתבטא ביכולת שלה לזהות, לפרש, להגיב ולהוביל, בעידן של אבולוציה טכנולוגית מהירה ומשברים גלובליים חסרי תקדים.

שרטוט אופק מקצועי מובהק הוא אתגר מסובך בכל מחלקה לאמנות, אבל הכרחי בעיני עבור סטודנטים בימינו, שמחשבים את עתידם הכלכלי

מיקה מילגרום. צילום: פוטו ג׳ולי

מיקה מילגרום

בת 40, ראש המחלקה לאמנות במנשר ואוצרת גלריה מנשר

מה עשיתי קודם

תואר שני באמנות באוניברסיטת חיפה והשלמה לתזה (בקרוב) בתוכנית מדיניות ותאוריה של האמנות בבצלאל. אני פועלת כאמנית בשיתוף עם אבי מילגרום, בעלי. העבודות שלנו הן בעלות זיקה לטכנולוגיה, רב תחומיות וחדשניות, ובעיקר עם תודעת ואהבת צופה. בשלוש השנים האחרונות לימדתי במנשר קורס סטודיו מרכזי של שנה א׳, אמנות ושפה. בתחילת השנה מונתי לראש המחלקה לאמנות ובסוף השנה גם לאוצרת גלריה מנשר.

ציון דרך מהשנה האחרונה

זאת הייתה שנה לא פשוטה להיכנס לתפקיד, קורונה ולימודים בזום זה לא אידאלי להוראת האמנות. עם זאת אני מרגישה שהאירועים גיבשו ובנו מחלקה יציבה ומאוחדת. תערוכות הגמר המעולות שהציגו בוגרי המחלקה השנה הן עדות לכך. 

בנוסף אצרתי השנה ביחד עם אבי את התערוכה הקבוצתית ״ראשית אל תזיק״ בגלריה מנשר, התערוכה זכתה לתגובות מעורבות אך משעשעות, ובעיקר עוררה בנו רצון לאצור עוד תערוכות. 

חזון ותכניות לתפקיד החדש

שרטוט אופק מקצועי מובהק הוא אתגר מסובך בכל מחלקה לאמנות, אבל הכרחי בעיני עבור סטודנטים בימינו, שמחשבים את עתידם הכלכלי. אני רוצה לנסות ולהסתכל מחדש על פרקטיקת לימוד האמנות ולנער אותה מעט, לנסות ולצקת ידע חדש בתהליך הלימוד, מתוך מחשבה שהצרכים של הסטודנט כיום שונים מאלו של סטודנט בעבר. הוראת האמנות, אולי כמו אמנות עצמה, צריכה להיות דינמית ומשתנה. החזון הוא לייצר בוגרים רחבי אופקים, בעלי ידע מרובד ומגוון, עם סקרנות מתמשכת לאמנות ותרבות וחדוות יצירה. בוגרים עם שפה אישית והתרגשות אותנטית מאמנות אבל גם עם קצה חוט ברור להמשך פעולה מקצועית בעולם.

The post ראש חדש לשנה החדשה // 2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

גיא אדות | מנהרות

מנהרות הוא סרט אנימציה קצר המבוסס על סיפורים אמיתיים שקרו במבצע צוק איתן בעזה. הסרט מביא לידי ביטוי את הניתוק בתפיסת חוויית המלחמה של החיילים, על ידי שימוש באלמנטים ממשחקי מחשב שהם חלק בלתי נפרד מהדור שלהם.

כשראיינתי את ח׳ על המבצע בעזה, הוא סיפר לי שהיו שם ״מלא צחוקים״, כאילו הם לא יכולים להיפגע; הם היו ב־God Mode. החלטתי שאני רוצה לספר את הסיפור שלו כמו משחק מחשב ולהביא את החוויות של ח׳ אל הצופים.

ח׳ הוא אדם יקר לי (שהעדיף להישאר בשם בדוי ולא להיחשף). הוא סיפר לי את הסיפור שלו במשך כמה שעות, והייתי צריך למקד את כל החוויות שלו לחמש דקות של סרט קצר. כך, הסרט בנוי משלוש שפות שונות של ארט. עזה: סקיצתית ומקוטעת, כמו זיכרון קצת מחוק אבל עדיין מאוד חד וקשה. החיילים: יותר קומיקסים, כאילו הם לא מתאימים למקום שהם נמצאים בו. והמשחק: אנימציה בסגנון פיקסל ארט. שלושת האלמנטים מתלכדים לכדי סרט אחד.

 הסרט לא בא להביע עמדה פוליטית (אם כי יכול להיות שהוא מוטה, כי קשה להימנע מכך לחלוטין), אלא בא להעלות שאלות מוסריות ולהציג את החוויות של אותם חיילים. רציתי להעלות גם שאלות מוסריות ש־ח׳ היה צריך להתמודד איתן כמו האם נכון לתת לילדים (החיילים הם הילדים של כולנו) פקודת ירי על ילדים, או יותר נכון לשאול, האם זה מוסרי לשים אותם בסיטואציה כזאת מלכתחילה? 

גיא אדות | מנהרות

שי שמחוני | מוזיאון השדים

יוצרים רבים מתמודדים עם פחדים וחששות שמלווים אותם לאורך דרכם האמנותית; פחדים פנימיים שנעים על הגבול בין מציאות קשה להזיה מטורפת. אלו יכולות להיות טראומות כואבות מהעבר, דפוסי מחשבה שנחרטו (קשיים אישיים או תכונות אופי), חרדות עתידיות וכל דבר שיכול להטריד את היוצר. לא משנה כמה ותק או הצלחה חווית – לכולנו יש את השדים האישיים שלנו.

מוזיאון השדים הוא סדרה של 15 כרזות מאוירות על פחדים של יוצרים. את הסדרה מלווה חוברת טקסטים, שמציגה את הסיפור האישי שעומד מאחורי כל כרזה. הסיפורים האישיים של היוצרים הגיעו מתוך שאלון שכתבתי, בהשראת הספר ״דרך האמן״ מאת ג׳וליה קמרון.

מעבר להצצה אל עולמם הפנימי של יוצרים ולרקע שבתהליך היצירה, רציתי לדבר ולתת השראה לכל אדם – לרתום את הפחדים והחרדות הנסתרים שלנו כדי להציג את הכוח שבהזדמנות לשתף ולהודות בהם.

שי שמחוני | מוזיאון השדים

דניאל רון | הנך מוזמן/נת

במהלך הלימודים התחלתי בבירורים רפואים בשל מצב בריאותי לא יציב. מקור הבעיה לא היה ידוע, עברתי בין רופאים רבים בהתמחויות מגוונות ללא אבחנה קובעת. הפתרון היה סמוי מן העין, הועלו בפני בעיקר הצעות חוזרות ונשנות בטיפול נפשי. לאחר שנתיים וחצי של בירורים, בסוף שנה ג׳ ועם תום תקופת ההגשות שבה חבריי הקרובים תיארו אותי כ״סמרטוט עם רגליים״, התגלה ממצא שמשמעותו הייתה גילוי מהיר של המחלת הסרטן. 

צפו בי תחושות של שמחה/ הקלה/ אופוריה אמיתית, ואלו נצרבו בי עמוק. סוף־סוף קיבלתי אישורים על התחושות הגופניות שחוויתי לאורך תקופה כה ארוכה, שתחושתיי מתיישבות היטב עם המציאות. בתחילת הגיבוש הקונספטואלי לפרויקט הגמר ניסיתי למצוא מקומות דומים בתרבות, בעיצוב ובאמנות שבהם התעסקו במחלה ובייצוגייה באופן לא קונבציונלי, ונתקלתי במחסור בפרספקטיבה של גילוי מחלה כרונית כפרספקטיבה בעלת שמחה.

העדר יצוג מסוג זה חידדו עבורי את התחושה שמחובתי לנסות ולהנגיש את גילוי הסרטן, לתווך את התחושה האופורית שחוויתי בעקבותיו, שאמנם לא נראית בעין הרווחת בהקשר של גילוי מחלת הסרטן, אך קיימת בקרב אנשים המגלים מחלות כרוניות. שתי התייחסויות מעולם התרבות והאמנות הישראליים היוו עבורי השראה: עבודתו של גדעון גכטמן, ״חשיפה״, מיצג שהוצג בגלריית יודפת בשנת 1973; ומסיבת הפרידה של דן בן אמוץ, שהתקיימה בשנת 1989 במועדון ״החמאם״ ביפו ושודרה בערוץ הראשון.

יצירתו של גכטמן והפקתו של בן אמוץ העניקו לי את הכלים להתייחס באופן מישיר מבט ובלתי מתחנף בתחושות בדימויים ובדוקומנטים. בפרוייקט הגמר שלי יצרתי וידאו ארט המייצג את סיפור הגילוי שלי באמצעים של קולאז׳ גס עם דימויים רצים על פי העיקרון של מיקס, במטרה להדגיש את החוסר שליטה והתפרצות הרגשית. 

דניאל רון | הנך מוזמן/נת

יעל אושמן | שלום

״שלום״ הוא ספר האוצר בתוכו איורים לשירים של זמרים ישראלים, שהעזו לדבר על המחיר של המלחמות ועל הצורך בשלום בארץ ישראל. השירים שאיירתי בספר הם יצירות שלמות כל אחד לחוד, אבל ביחד הם יוצרים יצירה חדשה ושלמה בפני עצמה. בחרתי לאייר אותם כדי לתת להם עוד ממד חזותי, פרשנות נוספת.

באיורים בחרתי לברוא עולם שעשוי רק מאנשים, כי המלחמה היא מבני אדם: אנשים הם שיוצרים את המלחמה בכל פעם מחדש; הם שסובלים מההשלכות שלה, והם אלה שיכולים למנוע אותה.

חמישה מתוך 15 השירים בספר צונזרו בעבר על ידי תחנות רדיו שונות, בטיעון שהם עלולים לפגוע במורל החיילים. בתחילת העבודה על הפרויקט חשבתי שאתמקד רק בהם כדי לתת להם במה ושאנשים יחשפו אליהם. אבל, תוך כדי העבודה על הפרויקט, החלטתי להרחיב אותו לספר שלם של שירים בנושא מחיר המלחמות והצורך בשלום, גם כאלה שלא צונזרו, בשביל ליצור אנתולוגיה שלמה בנושא ולא להתמקד בצנזורה.

יעל אושמן | שלום: את ואני והמלחמה הבאה

אולי זה השלום

חד גדיא

חייל של שוקולד

חוסאם שאער | 5/7

זה קרה לפני שנולדתי: אנשים החליטו לא לקחת דרכון ישראלי, בתקווה שיום אחד אנשי מג׳דל שמס יחזרו לסוריה. זה היה ב־1982. הזמן חלף ועבורי הנושא לא נפתר. מעולם לא ניתנה לי האפשרות להביע את דעתי בנושא. מה הדרך הכי פשוטה לספר לבן אדם שנולדתי וגדלתי ללא לאום וללא זהות? לספר שאני Undefined, במקום לספר את כל הסיפור של 1982?

בפרויקט הגמר התייחסתי לכך שמסביב לכל אדם יש מערכת מעגלים ושהיא חייבת להתקיים. המעגלים הם אלה שמגדירים אותו כפריט או מגדירים איפה הדברים נמצאים ביחס אליו. במקרה שלי אחד מהמעגלים חסר וזה המעגל החמישי: חוסאם באמצע (מעגל ראשון); הבית של חוסאם (מעגל שני); מג׳דל שמס, הכפר של חוסאם (מעגל שלישי); רמת הגולן, האזור של חוסאם (מעגל רביעי).

ואז: ישראל או סוריה? זה המעגל החמישי שחסר בחיים שלי. אחריו יש יש את אסיה במעגל השישי ובסוף את היקום במעגל השביעי. בניתי את הפרויקט סביב המעגל החסר וכך מצאתי את השיטה הקלה לספר על המצב שלי.

בסופו של דבר הפרויקט בנוי מארבעה אלמנטים: שבעה מסכים שבהן אני מציג את אמא שלי מכינה לחם; סרט שבו צילמתי את עצמי מדבר לאף אחד; איור של זכרונות מהילדות; ומיצב שבניתי מחומר גלם פשוט.

חוסאם שאער | 5/7

הדס דבי | הכבש הששה־עשר 2020 

בחרתי לאייר ספר ילדים למבוגרים עם טקסטים קלאסיים של ״הכבש הששה־עשר״, וליצור להם פרשנות חדשה המתייחסת לקונפליקטים בחברה הישראלית. ההשראה לעבודה נבעה מהנאיביות שבספרי ילדים ומהיכולת להעביר מסר במילים פשוטות.

כטכניקה בחרתי לעבוד בצורה רישומית וריאליסטית היוצרת תחושה של תיעוד. האיורים נוגעים בנושאים אקטואליים מחיי היומיום סביבנו ומייצרים דיסוננס במטרה לחזק את המודעות ולהדגיש את הצורך בשינוי חברתי. כך, האיש הירוק מייצג גזענות ואלימות משטרתית כלפי אתיופים; ילדה קטנה וטובה – סחר בנשים; הילדה הכי יפה בגן – עיוות אידיאל היופי בחברה, הפרעת אכילה; גן סגור – מטפלות מתעללות; ריח של שוקולד – קשרי הון שלטון ואסדת הגז; הכבש הששה־עשר – צרכנות ואפקט העדר; פנינה – סם אונס וסימום נערות במסיבות.

הדס דבי | הכבש הששה־עשר 2020

The post בוגרים 2020 // המחלקה לתקשורת חזותית, ויצו חיפה appeared first on מגזין פורטפוליו.

פרויקט גמר: צמד מילים שנורא חששתי מהן במהלך התואר. לא ידעתי לקראת מה אני הולך, היה לי ברור שזו איזו נקודת ציון שכל סטודנט לעיצוב מגיע אליה באיזשהו שלב, ושהנקודה הזו אמורה להוות איזשהו רגע שיא של ארבע שנות לימוד באקדמיה לעיצוב, שמתנקזות לתותח קונפטי אחד שמישהו יורה ואז זה קורה.

מתוך המחשבה הבומבסטית הזו יצאתי לתהליך כשהרצון שלי הוא להביא את הבשורה לשדה העיצוב הישראלי. לאחר חודש של מחקר וניסיון לגבש נושא לפרויקט הגמר – בעזרתם של מנחי הפרויקט, פרופ׳ טרי שרויאר ואבירם בן שושן – השלמתי עם העובדה שלא אשנה את העולם באמצעות עיצוב. אבל כן אצליח ליצור משהו אישי שלי שיש לו אמירה.

אני חושב שהקושי שלי נבע מהתחושה שהיה קיים אצלי צורך לייצר פרויקט שתהיה לו השפעה חברתית רחבה, ובמשך החודש הראשון של ההנחיה לא הצלחתי לצאת מהחשיבה הזאת, שאני לא באמת נבחן על אמירה חברתית אלא על אופן הביטוי הוויזואלי שבו אני אמור לנקוט.

בתוך כל זה  תוסיפו את המגיפה – כן, זאת שהשביתה אותנו – ותקבלו אתגר חדש שלא נראה שמישהו התמודד איתו לפנינו. מפגשי ההנחיה הפכו למפגשים מקוונים שהרגישו טבעיים: על פניו יש משהו אידיאלי במגיפה שדורשת ממך להסתגר בבית ולהתחפר בפרויקט האחרון של התואר שלך. ואמנם, הזמן הביתי עשה את שלו ואילץ אותי להסתכל פנימה, לקבל החלטה ולהיצמד אליה.

מה הופך גבר לגבר?

אחרי חודש בתוך התהליך של ההנחיה, נולד הנושא: משבר הגבריות החדשה. מה הופך גבר לגבר? הייתה השאלה שהתחלתי איתה. ככל שהתחלתי להתעמק ולקרוא, הדברים התחילו להתבהר לי: הבנתי ששדה המחקר שלי הוא מגדר, ואם להיות ספציפי, זה כנראה יהיה בלוג מגזיני שמיועד לגברים.

לאחר חודשיים הייתי כבר בתוך תהליך העיצוב. זה מדהים איך בתקופת הזמן הזו כל כך הרבה השתנה, כי חוץ מפרויקט הגמר החיים האישיים נמשכים, וזו אולי גם הפעם הראשונה שדברים שקורים סביבי וקשורים אלי משתלבים בתוך תהליך העבודה הלימודי. פתאום הצלחתי להבין מאיפה בכלל הטריגר להתעסק בבלוג שמתעסק בגבריות חדשה, גבריות מודרנית.

עברתי פרידה (עם או בלי קשר) והספקתי גם לצאת מהארון ממרום שנותיי בפני אבא שלי, שהיחסים איתו תמיד היו מתוחים. הרבה שעות של התבוננות פנימה בחסות הקורונה אילצו אותי להתעמת עם הרבה שדים פנימיים, ובין כל הקולות הרבים היה איזשהו קול שהכריח אותי לא לחשוב על כלום ולעבוד על אוטומט בפרויקט האחרון של התואר שלי. ובתקווה כשאסיים, אוכל סוף סוף להתפנות ולהתעסק בדברים שקרו.

כגבר, תמיד התחנכתי על הצורך להדחיק ולא לשתף, כי זה פשוט ״לא גברי״ לדבר על אהבה או על היחסים עם אבא. כך נולד שמשון, בלוג על גבריות ישראלית מודרנית, המרכז לתוכו נושאים שגברים פחות מדברים עליהם

כגבר, תמיד התחנכתי על הצורך להדחיק ולא לשתף, לעצור פנימה את כל הרגשות, כי זה פשוט ״לא גברי״ לדבר על אהבה או על היחסים עם אבא. כך נולד שמשון, בלוג על גבריות ישראלית מודרנית, המרכז לתוכו תכנים הנוגעים לנושאים שגברים פחות מדברים עליהם.

מצאתי מאמר מעולה שכתב רועי סמנה שמצטט את הספר ״אילו גברים יכלו לדבר״ של אלון גרטש. הספר הגדיר את שבעת הפרמטרים שמאפיינים את ״הגבר הישן״, והם הפכו להיות הקווים המנחים שלי בעיצוב: בושה, תוקפנות, הרס עצמי, פחד מנשיות, התעסקות עצמית, ריחוק רגשי ואיך לא… התנהגות מינית בעייתית.

זה היה מעניין לראות איך פתאום יש הלימה בין התוכן לבין המסר. בהצעתה של טרי, שבעת הפרמטרים הפכו להיות המוטיב המרכזי שאמור להוביל את הקורא בניווט באתר: איזה סוג של גבריות אתה? האם אתה גבריות מתביישת? האם אתה גבריות הרסנית? כשהמטרה בסיווג הזה היא הניסיון להתאים את התוכן בצורה רלוונטית לקורא.

שבעת הפרמטרים הפכו להיות המוטיב המרכזי שאמור להוביל את הקורא בניווט באתר: איזה סוג של גבריות אתה? האם אתה גבריות מתביישת? האם אתה גבריות הרסנית? כשהמטרה בסיווג הזה היא הניסיון להתאים את התוכן בצורה רלוונטית לקורא

לא חשבתי שאסכם את הנקודה הזו של הלימודים דרך עיצוב של בלוג והנה אני כאן, נובר בתוך עולם הגבריות, מנסה להגיד שיש יותר מדרך אחת להיות גבר ולהתנהג כמו גבר, ושהמנעד רחב הרבה יותר ממה שהיינו רוצים לדמיין אולי. 

לעצב מתוך נקודת מבט גברית

כשביקרתי בעבר בתערוכות בוגרים, תמיד נרתעתי מפרויקטים של עיצוב ממשקים. מבחינה ויזואלית יש משהו פחות מושך בלהתסכל על עיצוב של ממשק דרך עיניים של מסך; זה לא מוחשי כמו ספר. מהניסיון של הלימודים שלי בוויצו, נורא ברור איך מלמדים יצירת מיתוג, בימוי של סרטון או גריד של טיפוגרפיה, בעוד שבכל הקשור לתחום הדיגיטל, שמתפתח כל הזמן, יש קושי להנגיש את הטכנולוגיה בתוך עולמות האקדמיה.

לכן פחדתי שלמנחים שלי לא תהיה יכולת לכוון אותי ברמה הטכנית. התבדיתי: ברור שיש חוקים ומתודות שלמות על איך עובדים בעיצוב ממשקים, אבל כשאני הוא זה שמכתיב את הפלואו הכללי, טרי ואבירם הצליחו לגרום לי להבין מה עובד יותר ומה פחות מבחינה ויזואלית, על סמך הניסיון המקצועי שלהם. 

כשאבירם אמר לי שאני צריך ״לעצב מתוך נקודת מבט גברית״ ולגרום לזה להיראות אסתטי אבל חף ממניירות עיצוביות, הבנתי שאני צריך להתמודד פה עם איזשהו קושי שלי כמעצב; לסמוך על גריד, טיפוגרפיה ודימוי שיחזיקו את הפרויקט בפני עצמו ולא להעמיס בצבעים, בצורות ובפונטים. במפגש שהיה לאחר מכן טרי כבר טענה שהצטמצמתי מדי.

למצוא את האיזון זה גם תהליך קשה: חששתי שהעבודה שלי כמעצב גרפי לא תבוא לידי ביטוי בתוך הפרויקט הזה, בידיעה שהכל נורא מעודן ומצומצם, בשונה מפרויקטים אחרים שעשיתי במהלך התואר. קצת המעטתי בערך העיצובי של הדבר הזה, אבל בסופו של דבר שחררתי את ההבניה הזו שפרויקט גמר הוא בהכרח פרויקט שמפגין יכולות טכניות ביצירת דימוי זכיר או באימג׳ מייקינג.

בדיעבד, עכשיו, אחרי שעברתי את התהליך הזה, אני מבין שגם להעמדה של טקסט בתוך גריד, לבחירת דימויים, לקביעת פלטה צבעונית ולבחירות טיפוגרפיות יש משמעויות, שמביאות לידי ביטוי את היכולות של המעצב. 

לסמוך על הכוח של קומפוזיציה טובה

כשאני עובר על טיוטות הטקסטים שכתבתי כאן במשך ארבעה חודשים, אני מבין איזה תהליך עברתי עם עצמי מעבר לעיצוב ומעבר לחיים האישיים. למדתי הרבה על לשחרר איפה שצריך, למדתי לסמוך על הכוח של קומפוזיציה טובה ולמדתי להעריך את הנושא הזה שבחרתי, שבהתחלה אולי היה נראה לי סתמי או לא מספיק ״סקסי״, וככל שהזמן חלף גרם לי להתאהב בו ולתהות איך לא חשבתי עליו מלכתחילה.

אני לא יודע להגיד איך הפרויקט הזה היה נראה לולא הקורונה; אני כן יודע שבתוך ארבעה חודשים התמודדתי עם הרבה רגשות, עליות וירידות במצב הרוח והכל היה קשור לגברים שנכחו במסלול החיים שלי, כאלו שלא הצלחתי לנהל איתם שיחה נורמלית כמו שיחה של אבא וילד, ופתאום ישבתי עם אבא שלי בסלון והוא סיפר לי על חוויות מגילאי העשרים שלו ולמה לא שמעתי את זה עד היום? 

אז אמנם בסופו של דבר הפרויקט הזה לא עבר פיתוח של מתכנת. ותערוכת הבוגרים שסימן שאלה ריחף מעל ראשה, יצאה לפועל במתכונת מצומצמת. אבל הצלחתי להפיק פרויקט שאני סופר שלם איתו. והביקורות היו בהתאם להפתעתי ולשמחתי, גם בהגשה וגם בפידבקים שבאו לאחר מכן.

הצלחתי למצוא את הנישה שלי ולצקת פרשנות עיצובית משלי לכל הדבר הזה שנקרא ״גבריות חדשה״. הפרויקט הזה גרם לי להבין, כמה חשוב לדבר ולשתף ולא לשמור בבטן. למשך חמישה חודשים עטיתי על עצמי את שמשון, וזהו, מעכשיו הוא שלכם ושלכן. 

The post אור בורנשטיין // שמשון appeared first on מגזין פורטפוליו.

אהרון גניש, מיכל שרה וורקה ונועה ברוך הם שלושת הפיינליסטים הישראלים בתחרות ITS בתחום האופנה לשנת 2020. השלושה נבחרו על ידי ארגון International Talent Support מתוך למעלה מ־600 פרויקטים שהוגשו לתחרות מ־60 מדינות. בסך הכל נבחרו 23 פיינליסטים – 11 בתחום האופנה ו־12 בתחום האביזרים – מאנגליה, ישראל, אירלנד, סין, דרום קוריאה, קנדה, יוון, פורטוגל, אקוודור, אסטוניה, יפן, צרפת, תאילנד ואוסטריה.

נושא התחרות השנה, Here We Belong, עסק בשייכות למקומות, לתרבויות, לקהילות, אך בעיקר לאנושות. ״בתקופה זו, יותר מתמיד, קהילה זו מדגימה את מחויבותה, את עמידותה, את תחושת השייכות שלה ואת היצירתיות שמניעה ומעוררת אותה, כמפתח בסיסי לפתוח את תיבת האוצר של עתידנו״, כתבו מארגני התחרות. ההכרזה על הזוכרים שתוכננה להתקיים בחודש יולי, נדחתה בעקבות משבר הקורונה, ותתקיים ביום שישי 23.10 באופן מקוון, החל מהשעה 17:00 בשידור לייב.

אהרון גניש. צילום: גיא נחום לוי

קולקציית ״לא תשתוק!״ של אהרון גניש נשענת על פרויקט הגמר שלו מהמחלקה לעיצוב אופנה בוויצו חיפה, בשילוב של מספר דגמים שנעשו במסגרת חממת המעצבים של מפעל הפיס. גניש יצר אינטרפרטציה מחודשת בהשראת הפסוק מספר דברים ״לא יהיה כלי גבר על ולא ילבש גבר שמלת אשה״. הקולקציה נכללת גם ברשימת הפיינליסטים בקטגוריית האמנות בתחרות של מותג השעונים סווטש.

קולקציית ״רטרופרספקטיבה״ של נועה ברוך, מהמחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, מבוססת על השוואה בין מחברת גזרות בת 50 שנים שהוכנה בעבודת יד על ידי סבתה, לבין תוכנות הדמיה בתלת־ממד לייצור גזרות, שבהן משתמשים מעצבים בימינו. בעוד שהמחברת אפשרה לברוך להביט על הגזרות בצורה שטוחה, התוכנה אפשרה התבוננות על הדמיות מנקודות מבט רבות ושונות. מכאן הגיע הרעיון של עיצוב בגדים מחוייטים שיוצרים אשלייה של פרספקטיבה, עם גזרות וצבעים ששאובים מתוך מחברת הגזרות ופרינטים בהשראת זרם ה־אופ־ארט.

קולקציית רדי־טו־וור של מיכל שרה וורקנה, אף היא מהמחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, עוסקת בנושא איבוד המסורת בעידן המודרני, ובפרט בערך העבודה. הקולקציה עוצבה בהשראת סדרת צילומים של הצלמת ג׳קי ניקרסון בשם Terrain. סדרה זו מתעדת יום עבודה טיפוסי של חקלאים ממדינות שונות באפריקה הרחוקה מהמודרניות. וורקנה בחרה בצבעוניות מרעננת תוך כדי שילוב חומרים פשוטים שבהם משתמשים החקלאים במהלך עבודתם היומית, כמו יוטה סינתטית פרומה, חבלים עבים מלופפים כאמצעי חיבור ומוטות עץ.

נועה ברוך. צילום: דניאל ז׳קונט

מיכל שרה וורקנה. צילום: עדי סגל

ITS הושקה בשנת 2002 בטרייסטה (איטליה), ובמהלך השנים הפכה לפלטפורמה חשובה שמציגה כשרונות צעירים ובולטים בתחומי האופנה והאביזרים. רבים מבין למעלה מ־600 המעצבים שהגיעו לרשימות המועמדים הסופיים, פיתחו קריירה מרשימה בעולם האופנה, הן בתפקידי מפתח במותגי אופנה מובילים והן כמעצבים עצמאיים.

לצד פרסים כספיים בגובה של עד 10 אלפים יורו מטעם השותפים ונותני החסות של התחרות, כמו דיזל (עם פרס שכולל התמחות בחברה) וסווטש, את המועמדים שופט צוות שיפור מקצועי, הכולל השנה בין השאר את הזמר מיקה; פאולה אנטונלי, האוצרת הראשית של עיצוב ואדריכלות במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק; רנצו רוסו, הבעלים של אימפריית האופנה דיזל; ואלרי סטיל, המנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון האופנה של FIT בניו יורק; האמנית קיקי סמית׳; טים בלנקס, העורך של ביזנס אוף פאשן; האדריכלית והמעצבת פטריסיה אורקיולה ועוד.

פרס בגובה 5,000 יורו יוענק על ידי עיתונאים מרחבי העולם, ביניהם יובל סער, העורך הראשי והמייסד של מגזין פורטפוליו, לצד נציגים מ־GQ, ווג איטליה, Fashionista.com, וולפייפר, האובזרבר, טאנק, Love מגזין, וניטי פייר, מארי קלייר, WWD, ל׳אקספרס, הארפרס בזאר, Dazed ועוד. הקהל הרחב יוכל להעניק את פרס חביב הקהל על סך 1,000 יורו, באמצעות הפלטפורמה המקוונת של התחרות.

יובל סער. צילום: מירב בן לולו

The post ITS 2020: אנחנו שייכים appeared first on מגזין פורטפוליו.

בשנה האחרונה אפשר היה לשמוע מדי כמה שבועות על מעצב ישראלי נוסף שפער סדק בתעשיית האופנה הבינלאומית, והצליח לפרוץ את גבולות הארץ. המעצבים – צעירים בדרך כלל, חלקם אפילו לא סיימו את הלימודים עדיין – מעצבים פריטים יחודיים לאושיות בידור מפורסמות ומשפיעות בעולם, זוכים בפרסים נחשקים, משתפים פעולה עם מותגי־על ומקבלים הכרה בינלאומית. 

פתחה את השנה בחודש פברואר הזמרת והיוצרת ליזו, שלבשה את בגדי הים של מילי דהן, העלתה תמונות לאינסטגרם, והקפיצה את החשיפה הבינלאומית של המותג, שמאז מקבל הזמנות מרחבי העולם. דהן, המייסדת והמעצבת של מותג בגדי הים למידות גדולות שוגא מאמא, התחילה את דרכה בתחום כדוגמנית פלאס סייז. 

״חשבתי על פתיחת המותג אחרי שחזרתי מארצות הברית, שם נתקלתי בכל תרבות ה׳מאמא׳ של הנשים האפרו־אמריקאיות״, היא מספרת. ״אצלן אין כזה דבר בודי פוזיטיב; זה דבר מובן מאליו, זו דרך החיים שלהן. הן פשוט עושות מה שבא להן מבלי לחשוב על מה אחרים אומרים, וזו גם מי שאני״. 

אם בעבר רוב בגדי הים במידות הגדולות היו בעיקר בגדי ים שלמים ומעטפות, המותג של דהן שינה את המוסכמות, וכיום היא מעצבת דגמים בצורות נוספות כמו משולשים, בגדי ים א־סימטריים ועוד. גם שילובי הצבעים הלא שגרתיים שלה וההדפסים השונים מעניקים לוק חדשני יותר למגוון בגדי הים בארץ.

״הייתי דוגמנית בתחילת הדרך ולפני כשנתיים פגשתי את הסטייליסט של ליזו. באותו הזמן הוא היה אנונימי, מעצב בתחילת דרכו שעוד לא הלביש בכלל. כך התחברנו, והתחלתי לשלוח לו הודעות כשפתחתי את ׳שוגא מאמא׳״. 

שוגא מאמא. צילום: שלו מימוני

שוגא מאמא. צילום: אלי זנתי

כשליזו הייתה בסיבוב הופעות בברזיל, במקסיקו ובכל אזור מרכז אמריקה, דהן שלחה לסטייליסט שלה ארבעה דגמים. ״היא ממש עפה עליהם: הוא סיפר לי שהיא לא רצתה ללבוש אף בגד ים של אף מעצב אחר, מכל הדגמים ששלחו לה מכל העולם. ליזו לבשה את הדגמים שלי יום אחרי יום וזה פשוט כבש את הרשת. אז החלטתי שהשוק הבינלאומי יותר קורץ לי, ולמרות שבקורונה נאחזתי בשוק המקומי, עכשיו הזמן לכוון יותר לעבודה עם אמזון ואי־ביי.

״פעם היו מבקרים אופנת פלאס סייז רק לרעה, אבל כשאתה יוצר מוצר ברמה גבוהה, זה נותן טון חדש למערכת. עד עכשיו היינו מתרשמים מפלאס סייז רק אצל כוכבות ריאליטי או דוגמניות פה ושם, אבל כשיש מוצר שמביא איתו אג׳נדה, אפשר להבין כמה כוח יש בסיפור האישי; הוא מקבל משמעות״.

לייקים לסטייליסטיות

כשאבי עמרם סיים את לימודיו במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר בשנה שעברה, הוא הבין שאחת הדרכים האפקטיביות למשוך תשומת לב היא להתחיל לעקוב אחרי הסטייליסטיות המשפיעות ביותר בעולם. הוא החל לעשות לייקים לסטייליסטיות שהופיעו בכתבה שהתפרסמה בהוליווד ריפורטר, ״ולקוות שאולי יראו אותי וישימו אלי לב״, הוא מספר.

״ואז, באותו לילה, הסטייליסטית זרינה אקרה ראתה אותי, שלחה לי מייל וביקשה לראות את הפורטפוליו שלי. יומיים לאחר מכן היא ביקשה ממני כמה מערכות לבוש בשביל ביונסה(!) ונתנה לי שלושה ימים להכין הכל…״.

אבי עמרם. צילומים: גיא נחום לוי

הבגד שעמרם עיצב הופיע בקיץ באלבום הוויזואלי שהוציאה ביונסה, Black Is A King. ביונסה לבושה בו במעל 40 לוקים שונים, על שלושה מהם חתום אלון ליבנה. באחד מהשירים מופיעה ביונסה רכובה על אופנוע, לובשת ז׳קט, מגפיים ובגד גוף כסופים שנוצרו משמיכות הצלה בטכניקה יחודית שפיתח עמרם.

הרעיון החל משימוש בחומרים ובבדים: בשנה השלישית של הלימודים בשנקר עמרם החל להתעניין בשמיכות הצלה. ״הרעיון היה להשתמש בהן בצורה שונה ולהוציא אותן מהקונטקסט המוכר. הסתכלתי על החומר שממנו עשויות שמיכות הצלה ושאלתי את עצמי מה יכול לסמל את השמיכה עבורי. ‏ואז חשבתי על אמא שלי.

״רציתי להשתמש בשמיכה כדי לספר את סיפור חייה של אמי, שנולדה באי מאוריציוס ‏ותמיד חלמה להגיע לאירופה, ובמיוחד לפריז. היא הגיעה בשנות ה־80 לפריז והעיר לא הייתה מה שהיא ציפתה. את כל הסיפור הזה רציתי לספר דרך האסתטיקה והאהבה שיש לה לצבעים. ‏כך, כל ההדפסים בקולקציה הם הדפסים שיצרתי בעזרת הצילומים של הבגדים שאמי לובשת ולבשה״.

פרויקט הגמר של סתיו פרג׳יאן. צילום: עידו לביא

קלאני. צילום: Shaquille Kokumo

צילום: Edga Medina

המקרה של סתיו פרג׳יאן, שסיימה את הלימודים במחלקה לעיצוב אופנה בוויצו חיפה בשנה שעברה, הוא סיפור סינדרלה. פרג׳יאן קיבלה יום אחד במייל פנייה מסקוט לואי, אחד הסטייליסטים הבכירים בהוליווד, לאחר שנתקל בפרויקט הגמר שלה ברשתות החברתיות. אם אצל עמרם זו הייתה האימא כמקור השראה, הפרויקט של פרג׳יאן עסק בסבתה, ילידת פרס שנישאה בגיל 12: ״הסיפור על נטישת עולם הילדות של סבתי העלה בי שאלות מהותיות על דרכי התמודדותה עם גורל שנקבע עבורה״, היא מספרת. 

הקולקציה שעיצבה פרג׳יאן משלבת צלליות ילדותיות בשילוב סממנים אסלאמיים, עם צבעוניות ילדותית בשילובי בדים נשיים. החומרים שבהם השתמשה הם סריגים, כותנות ותחרה, על מנת להדגיש את הניגוד שבין עולם הילדות להתבגרות המהירה שנאלצה לעבור.

ימים אחדים לאחר הגשת הפרויקט פנה אליה לואי, שמשמש גם כסטייליסט האישי של הזמרת קלאני (Kehlani), שלה למעלה מ־12 מיליון עוקבים באינסטגרם. ״סקוט התעניין בשני דגמים, אחד מקולקציית פרויקט הגמר והשני מתוך קורס שביצעתי במהלך התואר. לכל אורך ההתקשרות איתו לא ידעתי שהדגם מיועד לצילומי קליפ, רק לאחרונה, לאחר שהתפרסם הווידאו, גיליתי לראשונה את גודל ההפקה והחשיפה. כמובן שזאת הייתה הפתעה משמחת ולא ברורה מאליה כמעצבת אופנה טרייה״. 

ערס על ג׳אווה

לעומת עמרם ופרג׳יאן, דודי כהן הוא עדיין סטודנט, שיחל בקרוב את שנתו הרביעית והאחרונה במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר. מוקדם יותר השנה זכה כהן במקום הראשון בקטגוריית הכישרון יוצא הדופן (outstanding talent award) בתחרות פרסי הפרנקפורט־סטייל. בתחרות השתתפו כ־160 מעצבים מ־30 מדינות שונות, ובעקבות הזכייה הוזמן כהן להציג במסגרת שבוע האופנה בוונקובר בשנה הבאה.

דודי כהן, ערס על ג׳אווה. צילומים: יונה קפלן

כהן זכה בפרס על פרויקט ״ערס על ג׳אווה״ (Ars Over Java), שעוסק בסיפורו האישי. כשהיה ילד, גדל כהן בשכונת עמידר בבת ים ואהד את בית״ר ירושלים.

״ככל שהתבגרתי הרגשתי ריחוק בין המקום הזה לביני״, הוא מספר. ״אני מבין בדיעבד שהריחוק הזה הוא דו־כיווני: אני עברתי למה שאפשר לקרוא לו לב הבוהמה התל אביבית, הפכתי לסטארטאפיסט ולסטודנט אופנה בשנקר. בת ים הלכה והתרחקה מהבוהמה או שזו התרחקה ממנה, ובית״ר הפכה לסביבה גזענית. הפרויקט עוסק בכל המתחים האלו שנוצרו בי, כמיקרוקוסמוס לתהליכים חברתיים בישראל״.

הלבוש שעיצב כהן מעביר ביקורת על שני המקומות בחייו, גם זה שבו הוא חי כיום וגם המקום שבו גדל: אוברול ירוק־שחור, בצבעי מטריקס, עם הדפס מנומר שכתוב בשפת הקוד ג׳אווה. ״הקוד הוא הלולאה האינסופית שמצביעה לביבי. על האוברול משובץ גורמט כרפרנס לסטיגמת הערסים. 

״כל אלו מתריסים כנגד או מבקרים את האליטות שמבקרות את אופן ההצבעה של אנשי השכונות והפריפריה, כאילו שהם מצביעים באופן אוטומטי וללא מחשבה. יש כאן צרות עין משני צידי המתרס, והביקורת שלי מופנית לכולם – אני הייתי פה והייתי שם, ואני מרגיש ששני הצדדים צריכים להסתכל פנימה״.

The post בגד הים של ליזו, שמיכות ההצלה של ביונסה appeared first on מגזין פורטפוליו.

מאיה שולדנפריי, ניסים קרלוס קזנטיני, שרונה קרמר ויותם אורן מהמחלקה לאדריכלות בבצלאל; ואנסטסיה פוקלצ׳וק מהמחלקה לאדריכלות בוויצו חיפה – הם זוכי פרס דוד עזריאלי לפרויקט סטודנטים לאדריכלות לשנת 2020. עבודותיהם נבחרו מתוך 15 עבודות שהגיעו לישורת האחרונה של התחרות.

״תת אביב״, הפרויקט של מאיה שולדנפריי וניסים קרלוס קזנטיני, הוא הפרויקט שזכה במקום הראשון, ובנימוקי בחירתו הוגדר על ידי השופטים כ״רעיון חדשני ומבריק של ניצול אזור המפגש בין תחום תכנון ערים לבין תחום האדריכלות, כדי לגלות שימושים נוספים לחללים הנלכדים במעבר בין שני קני המידה, ובכך הופך בעיה להזדמנות״.

הפרויקט מציע חשיבה מחודשת על עיצוב מפלס הרחוב ושימושי תת קרקע, תוך שהוא מתבסס על שני תהליכים מרכזיים שעתידים לשנות את פני העיר תל אביב. הראשון מתייחס לקליטתם הצפויה של כחצי מיליון תושבים נוספים ב־50 השנים הבאות, שיתרמו לשגשוגה הכלכלי של העיר, אך בה בעת יהיו כרוכים בעומס רב על תשתיותיה. התהליך השני מתייחס לשינוי דרמטי שצפוי במערך התחבורה העירוני, הכולל את הפעלתם של קווי הרכבת הקלה, המטרו, והשתלבותם של כלי רכב שיתופיים ואוטונומיים.

הפרויקט בוחן תהליכים אלה, שצפויים לשנות את דפוסי השימוש בקומת הרחוב והשטחים הבנויים מתחת לקרקע, בשני מוקדים מרכזיים בעיר – בכיכר התרבות ובכיכר התעסוקה, ומפתח בעבורם תרחישים מרחביים ופרוגרמטיים: תנועת ההמונים היוצאים מתחנות המטרו מנוצלת כהזדמנות ליצירת ריבוד מפלסי, מורכבות מרחבית ואינטנסיביות עירונית מסוג חדש.

כך, לדברי השופטים, כשהוא מתייחס לקנה מידה של תכנית בניין עיר ובמקביל לקונספט אדריכלי המתייחס לחוויה המרחבית בקנה מידה אנושי, ״הפרויקט מציע פתרון מעמיק ואסתטי לצורך להתאים חללים תת קרקעיים גדולים המשמשים כחניונים להתפתחות הנוף האורבני של תל אביב״. 

IN-du-City, הפרויקט של אנסטסיה פוקלצ׳וק, הגיע למקום השני, כשהוא מציע חשיבה מחודשת על שילוב תהליכי ייצור ותעשייה כחלק מהרקמה האורבנית, בשאיפה ליצור מערכת כלכלית־חברתית חדשה וערים רב תכליתיות חזקות. הקדמה הטכנולוגית משנה את החוקים, ובכלל זה את תהליכי הייצור, את תרבות הצריכה ואת מערכי הייצור המסורתיים.

כתוצאה מכך מתאפשר, ואף מתחייב, תכנון מחדש של סביבות עבודה מוכרות, תוך התאמה לייצור חדשני המבוצע בתהליכים ידידותיים לסביבה. בתוך כך מושם דגש על התאמת המרחב הפיזי לצרכיו של הפרט כחלק ממערכת אורבנית שלמה, כשההבנה היא שתעשייה ותהליכי ייצור הם חלק בלתי נפרד מהעיר. 

כמקרה בוחן ההצעה מתמקדת במפעל הקמח ההיסטורי ״הטחנות הגדולות של חיפה״, שנוסד בשנת 1921 וממוקם בתוך הרקמה האורבנית של העיר התחתית בחיפה, אך כמו מנותק ממנה. באמצעות חיבור המתחם לרשת העירונית, חיזוק צירי מעבר ויצירת שדרה פעילה, שלאורכה פזורות יחידות ייצור בקני מידה משתנים, נוצרת מערכת אחת המשלבת תעשייה מגורים מסחר ותרבות, ותהליכי הייצור המקומי הופכים כך לחלק אינטגרלי מהחוויה העירונית, כשהציבור לוקח בהם חלק.

״הפרויקט מציע מבט רענן על דה־תיעוש, וממציא אותו מחדש במונחים של חללים ציבוריים, אינטראקציות חברתיות, כלכלה, עבודה וחיים״, נימקו השופטים את בחירתם. ״מעל ליעד המצומצם של הצלת מפעל כזה או אחר, פרויקט שאפתני ומתוכנן היטב זה טווה רקמה אורבנית עשירה מההזדמנויות הגלומות בדה־תיעוש, על ידי יצירת מערכת חיים שלמה שבה תעשייה וייצור משולבים מחדש בתוך המרקם העירוני״. 

אנסטסיה פוקלצ׳וק, IN-du-City

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

״שטח מת״, הפרויקט של שרונה קרמר ויותם אורן, שמגיב למצוקת שטחי הקבורה החמורה בישראל, זיכה את מתכנניו במקום השלישי. הפרויקט מציע צמצום משמעותי של השטחים הנדרשים לקבורה תוך שיפור איכותם המרחבית והטקסית, לצד שילובם כחלק מהמרחב העירוני. הפתרון המוצע נשען על חזרה לטקס קבורה יהודי עתיק, תוך התאמתו לצרכי ההווה: קבורה דו־שלבית ושימוש ביחידת קבורה קומפקטית – גלוסקמה.

בנוסף לניצול יעיל של שטח, הפרויקט שואף לנצל את סוגיית הקבורה כהזדמנות ליצירת מרחבים ציבוריים ייחודיים המשולבים בחיי היום־יום של הסביבה העירונית, מתוך תפיסת המוות כחלק בלתי נפרד מהחיים. שטח מת מציג פתרון מקיף בקשת רחבה של קני־מידה, שנעה מיחידה קבורה בודדת ועד לתכנית אסטרטגית כוללת, המספקת מענה לצפי התמותה בגוש דן במאה השנים הבאות.

במסגרת זו הוא מציע סדרת התערבויות אדריכליות שיש בידן לספק פתרון עשיר ומורכב, שמתאים לקהלים מגוונים ולסיטואציות מרחביות שונות, ובמקביל חותר לעורר את הדיון המרחבי על נושא הקבורה, הן בתוך הדיסציפלינה והן בקרב הציבור הרחב. ״שטח מת הוא פתרון עוצמתי ופואטי לבעיה קונקרטית וכלל עולמית של צורך הולך וגדל בשטחי קבורה״, ציינו השופטים בהתייחסם לפרויקט.

״תוך החייאת מסורת תרבותית יהודית עתיקה והתאמתה למאה ה־21, הפרויקט מציע פתרון מעשי וחדשני לאתגר זה, תוך ראיית האפשרויות של משמעות אתרי הקבורה בהקשר של הנוף הציבורי; כרחבה בלב העיר, או בראיית החוויה האמיתית של המבקרים באתר. במיוחד בתקופת הקורונה, אנו רואים בפרויקט יפהפה זה אמירה אופטימית לעולם, המתבוננת בכאב המוות מזווית יצירתית, אנושית וחיונית״. 

שרונה קרמר ויותם אורן, שטח מת

בצל מגיפת הקורונה, בשנה ה־17 לקיומו, התקיים טקס הענקת הפרסים באופן וירטואלי. לדברי דנה עזריאלי, יו״ר קרן עזריאלי ישראל ויו״ר קבוצת עזריאלי, על אף האתגרים שהציבה השנה הלא פשוטה ״התעקשנו לקיים את התחרות כדי לחגוג יצירתיות בתכנון מרחבי שמשפיע על חיינו״.

הפרס השנתי מוענק במסגרת פעילותה המחויבת של קרן עזריאלי לקידום החינוך, החברה, הרווחה, האמנות והתרבות בישראל ומחקר רפואי ומדעי, ומטרתו עידוד מצוינות במוסדות האקדמיים לאדריכלות, תוך הידוק הקשר וההפריה ההדדית עם הקהילה המקצועית בארץ ובעולם.

״נדהמתי מהיצירתיות של הפרויקטים השנה ובעיקר התרגשתי מהדאגה של הסטודנטים לסביבה ולשימור, כפי שהיא באה לידי ביטוי בעבודות שהוגשו״, הוסיפה עזריאלי בדברי הברכה שלה לזוכים. ״ניתן לזהות בעבודות מוטיב חוזר של לקיחה מחדש של מרחבים חברתיים למען הקהילה והאנשים סביבה, חשיבה יצירתית מחוץ לקופסה, והגדרה מחודשת של המרחבים ושל הדרך שבה נשתמש בהם בעתיד״. 

על צוות השופטים בתחרות נמנו אנשי מקצוע מובילים מהארץ ומהעולם. את הזירה הבינלאומית בפאנל השיפוט ייצגו השנה האדריכל האמריקני אלי גמבורג וד״ר שרון עזריאלי. גמבורג הוא שותף בכיר בפירמת האדריכלים המובילה KPF, שבסיסה בניו יורק. עזריאלי היא מייסדת פרס עזריאלי למוסיקה והמוציאה לאור של מגזין האדריכלות ״בתים בקנדה״. 

לצדם של גמבורג ועזריאלי נמנו על חבר השופטים האדריכל גיל שנהב, שותף בכיר בכנען־שנהב אדריכלים ומייסד בחברה לפיתוח והתחדשות עירונית; האדריכלית איילת כרמון, מרצה בכירה בפקולטה לעיצוב בשנקר, העומדת בראש CIRTex, מרכז בלומנטל לחקר הטקסטיל בשנקר; והאדריכל גבי בועז־עובד, המשמש כאדריכל ראשי ומנהל התכנון בקבוצת עזריאלי. 

הפוסט הזוכים בפרס עזריאלי לאדריכלות 2020 הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

דצמבר, שנת 2020 מתקרבת לקיצה. מידי שנה מתקיים בחיפה בתקופה זו של השנה אירוע ״החג של החגים״, שתכליתו להדגיש את הסובלנות ואת דו הקיום המאפיינים את העיר, והוא מושך אליו מבקרים מכל רחבי הארץ. 

עם קורונה שמרחפת ברקע קצת בעייתי לדבר על אירועים ותיירות, אך מי שכן יגיעו לחיפה עד סוף החודש יוכלו להתרשם, בין היתר, מפרויקט תיירותי מיוחד – מיצב שמעוצב כקומפוזיציה של אותיות המייצרות את המשפט I LOVE HAIFA, ושעליו מוקנים סרטוני וידאו שיצרו סטודנטים משנה ד׳ מהמחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה.

המיצב המשולב נולד משיתוף פעולה שנרקם ביוזמת רני בנדר, מנכ״ל הסיטי סנטר שבמושבה הגרמנית, בין המרכז שבראשו הוא עומד לבין המחלקה בוויצו והסטודיו לעיצוב רב תחומי דותן־לידזי׳.

את מיצב האותיות יצר הסטודיו כאייקון עירוני־תיירותי, שהושק רשמית לפני ארבעה חודשים ״תוך כדי הקורונה״, והוא מוצב על גבי במה ברחבה של הסיטי סנטר. האותיות המרכיבות אותו עשויות מפיברגלס, ומופעו גדל הממדים מתנשא לגובה 3.5 מטרים, נפרש לרוחב 4.5 מטרים, כשעומק כל אות הוא כ־70 ס״מ. 

אני אוהב.ת את חיפה

מיצב האותיות ללא ההקרנה

במסגרת שיתוף הפעולה, שנוצר לרגל החג של החגים ונועד לעודד את התיירות בעיר, נעשה בו שימוש המבוסס על טכנולוגיית מיפוי וידאו (VIDEO MAPPING), המאפשרת להקרין מיצגי וידאו על גבי אוביקטים פיזיים, תוך יצירת אשליה אופטית של תנועה וחיים. ״וידאו־מפינג מושתת על מקרן רב עוצמה, שבמקרה זה מקרין על האותיות, כשכל אות משמשת כמסך וריבוי המסכים מייצר תחושת תלת־ממד״, מספר המעצב אבישי דותן, יוצר המיצב.

המקרן מותקן על עמוד גבוה במרחק מספר מטרים מהמיצב ומכוון במדויק לאותיות, שעליהן מוקרנים הסרטונים. הצורניות הלא שגרתית אתגרה את הסטודנטים, שמעבר לשילוב מרכיבי קול, תנועה, אנימציה וקומפוזיציה, נדרשו לייצר את העבודות עם שכבה של ׳מסכה׳ בתצורת אותיות המיצב, ולא במסך ריבועי רגיל״. 

 ״העבודות שיצרו הסטודנטים עוסקות בנושאי פלורליזם, דו קיום וקבלת האחר, שמאפיינים את העיר״, אומר ירון שין, ראש המחלקה. ״בפרויקט הייחודי הסטודנטים שיתפו את השקפותיהם האישיות בנושאים אלה ומציגים אותן על גבי פלטפורמה מתקדמת שמאפשר המיצב התיירותי, והציבור יבחר את העבודה הזוכה״. כך, את הסרטון המועדף עליהם יוכלו המבקרים/צופים לבחור באמצעות מילוי טופס ייעודי המופיע בעמוד הפייסבוק של הסיטי סנטר. 

עבודתם של עפרי יוסף ודניאל פלג אוספת ומקבצת סיפורים על רגעי נוסטלגיה חיפאיים, שכל תושב העיר יוכל להזדהות איתם. את הסיפורים מציגים יוסף ופלג כקולאז׳ שמשלב צילומים וצורות גרפיות, ומציג כך את החוויה של להיות חיפאי כחוויה של כיף, הומור ושמחה.

טאי טיצר, שחר שטרית ותמר ויינר עוסקות בהרמוניה התרבותית שקיימת בעיר. הסרטון מציג את המגוון התרבותי בחיפה באמצעות דמויות שונות שמשוטטות במקומות ובאתרים מייצגים של העיר בצורה צבעונית ומהנה.

שכנות, אחד הנושאים הנגזרים מהפלורליזם של חיפה ומייצגים אותו, עומד במרכז העבודה של יערה שנהב, נועה מאור ודניאל אילביצקי. תחושת השכנות יוצרת אווירה מיוחדת, שאותה מציג הסרטון על ידי המבנה השכונתי והחפצים המועברים בקהילתיות החיפאית.

דור דרורי ואלמוג חמדי מציגים בסרטון אנימציה שיצרו, את החוויה שחיפה מציגה מנקודת מבט של מי שהגיעו אליה בעקבות הלימודים. הסרטון מציג דמות של בחור שמגיע לעיר ״מבחוץ״, ועובר איתו את החוויה, משוטטות ועד זיכרונות שהעיר הותירה בו.

אור קטן ובן שיטרית מספרים סיפור חיפאי הרמוני, קצבי ושזור בהומור שמבוסס על אלמנטים שונים בחיפה, ההווי שלה, המראות והתרבות. כשם שהעיר מאפשרת גיוון תרבותי, דו קיום והרמוניה קהילתית, כך גם הסיפור נרקם מתצלומים, איורים, צבעים, טקסטורות וסאונד על מנת להוכיח שהם יכולים לחיות יחד ולספר סיפור מיוחד ומגוון.

העבודה של דניאל בירן ודניאל טל מתייחסת לחיפה כאל שמיכת טלאים, ששומרת ומאגדת תחתיה את ההרכב האנושי של חיפה, מחברת ותופרת בהרמוניה דתות, עמים ואנשים. את הרעיון מייצגת חגיגה של פאטרנים המופיעים על בדים שמאפיינים את התרבויות והקבוצות השונות.

הסרטון של נעה עופרי, ולריה ניימרקס ויעלי יחיאל, מדמה סיור וירטואלי דרך המבנים של חיפה, מתייחס לצורניות שלהם בהבט ארכיטקטוני ודרכו מספר עליהם.

הפוסט הסטודנטים של ויצו אוהבים את חיפה הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

במהלך הלימודים במחלקה לעיצוב אופנה בוויצו חיפה, התמחתה קים אקהאוס בבית האופנה הלונדוני ג׳ונתן סונדרס, מעצב טקסטיל בהכשרתו. שם היא נחשפה לטכנולוגיות מתקדמות וייחודיות בעיצוב טקסטיל והייתה שותפה ליצירת קולקציה שהוצגה בשבוע האופנה בלונדון.

באותה תקופה היא ביקרה בכל סוף שבוע במוזיאון ויקטוריה ואלברט. במהלך הביקורים היא נתקלה בקימונו כחול ששבה את לבה, אז החל הרומן שלה עם האינדיגו – אותו פיגמנט כחול עמוק שבולט באופנה היפנית, בעיקר המסורתית.

בפרויקט הגמר התמקדה אקהאוס באינדיגו וגילתה שהוא עשוי מצמח האינדיגופרה טינקטורה ומופק בצורה טבעית לחלוטין. ככל שהעמיקה במחקר אודותיו כך נפתח לה עולם ומלואו, מגוון תרבויות, מדינות ויבשות. הדהים אותה לגלות את הגלגול המודרני שלו, היא מוסיפה, כפי שאנחנו מכירים אותו היום בבד הדנים, הג׳ינס.

קים אקהאוס, צביעת אינדיגו ביפן. צילומים: מ״ל

הביקור ביפן. צילומים: מ״ל

פרויקט הגמר של אקהאוס קצר שבחים, אולם העיסוק באינדיגו לא שכח והיא החליטה לנסוע ליפן ללמוד את רזי הצביעה באינדיגו. בכפר קטן בהרים במרכז יפן היא לומדת בבית מלאכה מרהיב ממאסטר בן 90 טכניקות שהולכות ונעלמות מהעולם. כשחזרה מיפן הבינה שהיא חייבת לעשות משהו עם כל הידע והחוויה הזאת ולפתוח מותג שמנסה לספר את הסיפור הזה.

הכחול ששבה את לבה

אקהאוס, בעלת מותג האופנה KIMKA, היא כנראה המעצבת הישראלית הכי יפנית שפועלת במחוזותינו. היא בת 32, נשואה וגרה בכפר האמנים עין הוד, ואת השם למותג היא בחרה בזכות שם החיבה שנוהגים לקרוא לה בו – קימקה.

גם הקולקציה הנוכחית כמו זו שלפניה, נהנית מנגיעות באדום שהחלו בקולקציה שעיצבה לשבוע האופנה 2019. אז הן באו כמחווה לאדום שנוכח בשפת העיצוב היפנית ולטעמה מדגיש את האינדיגו והדנים באופן מדוייק. בתחילה היו אלו נגיעות רקמה עדינה או ליבוד אל תוך הבד; מאז חלפו כמה עונות והאדום הולך וגובר וקיבל מקום של כבוד בשתי הקולקציות האחרונות שלה.

בקולקציה החדשה היא מתייחסת להיעלמות הקראפט בעידן של גלובליזציה וייצור המוני. הקולקציה מורכבת ממגוון פריטים המבטאים את הניגודים בין שבטיות, שבה הקראפט מהווה חלק עיקרי בחיי היום יום, אל מול עדריות צרכנית ותרבותית. מבחינת הגזרות והבדים לקורונה היתה השפעה, בין אם במודע ובין אם לא, והגזרות יצאו רכות ונינוחות מתמיד. אקהאוס מעידה שהיא הניחה בצד את הגזרות המורכבות, לטובת בגדים שנעים ללבוש בבית ומחוץ לו במידה שווה. 

Kimka, קולקציית סתיו/חורף 2020. צילומים: ליאור והדס

המשיכה לעיצוב ולאמנות, היא מספרת, החלה בגיל צעיר, בעיקר בזכות משפחתה שוחרת התרבות. אמה עבדה עם אמנים ויוצרים ממגוון תחומים והיא מציינת במיוחד את סבה וסבתה, שהיו אלו שסחבו אותה ואת אחותה למוזיאונים ולתערוכות בכל קצוות תבל. ״היום אני מבינה עד כמה המסעות האלו השפיעו על המסלול שלי״, היא אומרת.

אקהאוס מעולם לא ציירה או עסקה ביצירה, אבל ידעה תמיד שתעסוק בעיצוב או באדריכלות. לאחר השירות הצבאי היא נרשמה לקורס בעיצוב טקסטיל והתאהבה ביכולת ליצור עם הידיים, בצביעה של הבדים, בתהליך הליבוד שבו הופכים סיבי צמר לחתיכת בד מלאת טקסטורה ועושר. ״מכאן באה המשיכה ללימודי עיצוב אופנה״, היא אומרת. ״סיקרן אותי איך הופכים את הטקסטילים הללו לגזרות ולבגדים״.

אני עוסקת בעיקר בשילוב הבדים שנוצרו במלאכת יד, לאלו שכובסו ונפרמו בעוצמת הסטונווש התעשייתי. לכל בד סיפור מאחוריו, ומכאן אני יוצרת ומפתחת בגדים בהשראת בגדי עבודה עתיקים וגזרות שבטיות

לבסוף היא בחרה ללמוד בוויצו חיפה, קרוב לבית, ומספרת שכשהיא נשאלה בוועדת הקבלה למה לה ללמוד אופנה, היא ענתה ש״אם לא תלמד יתפוצץ לה הראש מרב רעיונות שמסתובבים לה שם״. שנה לאחר שסיימה את הלימודים (2013) כבר החלה ללמד במחלקה.

״עד היום, אני ממשיכה במסע שלי בעקבות פיגמנט האינדיגו וגילגולו המודרני בבד הדנים. אני עוסקת בעיקר בשילוב הבדים שנוצרו במלאכת יד, לאלו שכובסו ונפרמו בעוצמת הסטונווש התעשייתי. לכל בד סיפור מאחוריו, ומכאן אני יוצרת ומפתחת בגדים בהשראת בגדי עבודה עתיקים וגזרות שבטיות״.

קים דרור. צילום: ליה רוז מגן

הפריטים המשלימים. צילומים: מ״ל

אימהות ובנות, 2020. צילום: בר אלון

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

ב־2015 היא הקימה את קימקה, שמעבר לכך שהוא שם החיבה שלה, הרגיש לה יותר נכון וקליל מלקרוא למותג בשמה המלא. בתחילת הדרך היא עיצבה קולקציות קטנות ובעיקר צעיפי משי שצבעה באינדיגו, לצד מוצרי טקסטיל קטנים. עם הזמן הקולקציות גדלו ונוספו עוד מוצרים, למרות שגם היום היא מייצרת בכמויות מזעריות יחסית, לרוב סדרות של חמישה עד עשרה פריטים מכל דגם, שנגזרים ונתפרים אחד אחד אצלה בסטודיו. 

״כשהקמתי את העסק חרטתי על דגלי שימוש בחומרים טבעיים ושילוב של האינדיגו בצורה הטבעית שלו. בתחילת הדרך הייתי מייבאת מיפן את הפיגמנט וצובעת ידנית את הבדים, אך זה תהליך מאוד יקר ולא מסחרי.

״כיום אני בעיקר עובדת עם בדים מיוחדים בייבוא אישי שאני אוספת בקפידה מבתי מלאכה ברחבי העולם. אני מחפשת את הבדים שנארגו או נצבעו בעבודת יד, ומשלבת עם זה חומרי גלם מקומיים ומסחריים יותר, שגם להם אני עושה צביעות ושטיפות מיוחדות״.

להחיות עולם הולך ונעלם

לפני כשנה וחצי נבחרה אקהאוס יחד עם עוד שישה מעצבי אופנה להשתתף בפרויקט חממת מפעל הפיס לאופנה. ״קיבלנו מענק כספי וליווי של מומחי עיצוב ופיננסים. השיא היה כמובן תצוגת האופנה בשבוע האופנה 2019.

״המנטור שלי היה ששון קדם וזו היתה כימיה ממבט ראשון. בהכנות לתצוגה ששון ביקש ממני לא לחשוב על הכדאיות המסחרית של הדגמים, אלא רק על מיצוי כלל ההשראות המלוות אותי מיומי הראשון כמעצבת. אחרי ארבע שנים של מאבקים עם עצמי לבד בסטודיו, הרגשתי פתאום שירדה לי אבן מהלב ונפתחה לי ההשראה מחדש. את הרסן המסחרי כבר הצלחתי לתרגם אחרי התצוגה״, היא מוסיפה בחיוך.

Kimka, קולקציית חממת מפעל הפיס. צילומים: ליאור והדס

קהל היעד שלה, היא מאבחנת, צמא לתוכן, לסיפור, ומחפש ייחודיות ובידול, מבלי לוותר על הנטייה הטבעית להיטמע עם הג׳ינס והטי־שירט הגנריים, האהובים והמוכרים. ״יש משהו מרגש בלקוחה שנכנסת לחלל ורואה אותי עובדת, ובצד השני נחים על הקולבים הבגדים הסופיים. זה משהו אישי ומשתף שמזמין שיחה ונוצרו כך הרבה חברויות ושיתופי פעולה״.

בעתיד, היא מסכמת, הייתה רוצה ליצור סביבה קהילת מייקרים, שתוכל לממש עבודות יד שנעלמות מהעולם. ״הייתי שמחה להמשיך להעמיק במסורות טקסטיל שנעלמות מעולם, ולהחיות אותן כאן בישראל, וכך גם לפרנס בעלי מלאכה בארץ.

אם אצליח לשנות ולו במעט את תפיסת הצרכן בדבר איכויות תפירה וחומרי גלם משובחים וייחודיים, וכן על החשיבות וההעצמה ברכישת פריט המיוצר בישראל בצורה אתית, ארגיש שהבאתי שינוי משמעותי לעולם

״אם אצליח עם השנים לשנות ולו במעט את תפיסת הצרכן הישראלי בדבר איכויות תפירה וחומרי גלם משובחים וייחודיים, וכן על החשיבות וההעצמה ברכישת פריט המיוצר בישראל בצורה אתית, ארגיש שהבאתי שינוי משמעותי לעולם.

״אולי זה הגעגוע לנסיעות לחו״ל, אבל הכי אני חולמת לקחת קבוצות לסיורים בעולם אל אותם בתי מלאכה שמייצרים עבורי את חומרי הגלם, אל המאסטרים בכפרים הנידחים, אל העולם ההולך והנעלם הזה שמרתק אותי כל כך״.

הפקת איקאט. צילומים: אביה וייס

הפוסט Kimka: המסע בעקבות האינדיגו הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

בשנת 1975, מבקרים בביאנלת פריז נתקלו במחזה מוזר, שבמהרה הוגדר כשערורייתי ונחשב עד היום ליצירת אמנות קונספטואלית חתרנית. גורדון מאטה־קלארק, האמן האמריקאי שפעל במשך עשור בלבד במהלך שנות ה־70 של המאה הקודמת בתור חבר בקבוצת האמנות הניו־יורקית הרדיקלית אנארכיטקטורה, ביקע חור בשני בניינים סמוכים מהמאה ה־17 שניצבו לצד מרכז פומפידו, שבימים ההם היה בעיצומו של תהליך בנייה.

את הקרע שיצר בקרב הבניינים שעמדו בפני הריסה הוא השלים עם חור נוסף בזווית של 45 מעלות, שהזדקר מהגג. דרך האנטי־מונומנט שהעמיד, עוברים ושבים שצעדו ברחובות פריז יכלו להציץ לתוך שלדי הבניינים מנקודת ראות ייחודית. היצירה, שאותה כינה Canonical Intersect, הציעה להם מבט תקריב אל תוך הקרביים המתיישנים והמחלידים של האדריכלות העירונית המוכרת והנשגבת שלהם.

לעומת זאת, התבוננות בעבודה מנקודת מבט אווירית מעניקה לנו, מי שמהרהרים בעבודה עשורים לאחר מכן, מבט־על אל עבר הצטלבות רחובות נערצת שמזג האוויר, התפתחויות עירוניות ותנופת בנייה שינתה את פניה במרוצת השנים. 

במהלך ביקורי בקיץ האחרון בתערוכת הבוגרים של התוכנית לתואר שני באמנות בבצלאל, נתקלתי ביצירה שלא הרפתה ממני. עשורים אחרי שמאטה־קלארק פירק בניינים וחדר לתוך רצפות של מבנים אמריקאיים נודעים, צילם אותם ושינע אותם מחוץ לסביבה הטבעית שלהם, חזיתי בעבודת קולאז׳ תלת־ממדי שהזכירה לי, להרף עין, את הפרקטיקה שהכתיבה את האופן שבו אחד היוצרים האהובים עלי עמל על העבודות הקאנוניות שלו. 

בין שלל עבודות וידאו, פיסול וציור, ניצבה בחלל מעבר בבניין ישן ברחוב הרצל התל אביבי יחידה, עבודתה של בוגרת התוכנית שיר לוסקי. קיר פלסטר ממוסגר במתכת כסופה עמד פעור במרכז החדר; את ליבו פילח ספסל בטון שממנו הזדקר גזע עץ פיקוס גדוע, כאילו האמנית שיעתקה הד מוכר של מראה עירוני נושן ומיקמה אותו מחדש בבניין שבו למדה.

מתוך תערוכת הבוגרים של התואר השני באמנויות, בצלאל

את הקיר לוסקי חילקה לכמה יחידות ושברה את החיפוי שעטף אותו, באורח שאילץ את המבקרים להקיף את המבנה ההיברידי שהיא בראה, כדי לקבל תמונה מלאה של התכנים המשונים שהוא הכיל. בגבו של הקיר, מבעד למעטה זכוכית, נראו שקי בטון חומים שהונחו זה על גבי זה בערימה שנראה היה שנלקחה היישר מתוך אתר בנייה.

מהעבר השני של הקיר הזדקרו כבלים ירקרקים, כחולים ואדומים, מעין נחשים תעשייתיים שיצרו אשליה אופטית תלת־ממדית ונדמו כאילו הם משתרגים עם תצלום גדול־ממדים של חלל פנים סטרילי שבמרכזו נפער חור. התבוננות נוספת בתמונה המתעתעת חשפה שגם כאן לוסקי ביצעה תרמית אסתטית: לא מדובר בדימוי של רצפה מנוקבת אלא בגיבוב של רגבי אדמה שהיא הניחה במעגל. 

התבוננות נוספת בתמונה המתעתעת חשפה שגם כאן לוסקי ביצעה תרמית אסתטית: לא מדובר בדימוי של רצפה מנוקבת אלא בגיבוב של רגבי אדמה שהיא הניחה במעגל

אחרי שהקפתי את היצירה סחור־סחור, נפעמת מהמפגש עם התגובה המודרנית של הבוגרת הטרייה אל פיסול אנטי־מונומנטלי, התיישבתי על הספסל שאיכלס את העץ הבודד והנחתי לעצמי להיטמע בסביבה המכילה אך טורדנית שלוסקי יצרה. כמה חודשים אחר כך, בין סגר אחד למשנהו, ביקשתי ממנה לספר לי את הסיפור שעומד מאחורי פרויקט הגמר שלה. 

בשיחה שניהלנו לאחרונה בחלל הסטודיו ממנו היא יוצרת בדרום־מזרח תל אביב, לוסקי שיתפה אותי במשיכה שלה אל אוביקטים זניחים, חלקה סיפורים על ימי שוטטות מתישים במטרה ללכוד את הרגעים האגביים של היום־יום, וניסתה לעמוד על טיבה של הגופניות שהיא מנסה למצוא בכל חפץ ופריים צילומי. 

קולאז׳ תל אביבי 

״היו כמה דברים במקביל שהובילו אותי לפרויקט הגמר״, נזכרת לוסקי, ילידת 1988 שגדלה בהרצליה, למדה צילום לתואר ראשון במרכז האקדמי ויצו חיפה ואז עברה לתל אביב, שבה היא יוצרת היום. ״ההבט הכי בסיסי לאופן שבו אני מייצרת עבודות הוא מקום של דמיון. אני מאוד אוהבת לדמיין ולחלום״, היא מסבירה. 

״יש לי שינה מאוד חלשה. אני הולכת לישון אבל אני ערה תוך כדי, יכולה ממש לתפעל את המחשבות בלילה. אני יכולה ללכת לישון ולהגיד לעצמי: ׳אני רוצה לקום עם עבודה חדשה׳. אני מנסה לתרגל את זה הרבה ולפעמים זה עובד. תכל׳ס זה גרוע, כי אני לא ישנה טוב״, היא מוסיפה בצחוק. 

״בלילה נוצרים חיבורים שקשורים לעולם דמיוני, והרבה פעמים זה מגיע משם. בפרויקט הגמר שלי יש משהו סוריאליסטי כזה: רציתי להמשיך משם אל המקום הזה, של חיבורים שמצד אחד הם אפשריים – מעין קולאז׳ תל אביבי – ומצד שני לא אמורים להתחבר בהכרח, קצת כמו לייצר קולאז׳ בפוטושופ ואז להעביר אותו למציאות״. 

ומה בנוגע לספסל ששבה את ליבי? לדבריה של לוסקי, הוא ״הנקודה הקריטית לפרויקט, לב העבודה. הוא לגמרי לקוח מתוך המציאות, יש ספסל כזה עם גזע עץ פיקוס ברחוב ביאליק, בכניסה למוזיאון בית ראובן רובין. זו נקודה שהייתה ליד הבית הקודם שלי, הלכתי שם הרבה, וכשראיתי את הספסל הייתי נעצרת ומתיישבת עליו. לקח לי זמן להבין מה אני כל כך אוהבת בו. 

״פעם אחת הגעתי לשם והמוזיאון היה סגור. הם סגרו גם את הכניסה, ועטפו את הגזע והספסל בניילון שקוף. זה היה מראה מדהים. זה נראה לא הגיוני, איך הדבר הזה סוגר על הגזע, שנראה כמו גוף שמנסה לפרוץ את הניילון״. 

Untitled

שיר לוסקי. צילום: דן שפירא

אותה חוויה הנביטה בה את הניצנים לעבודה הסופית שהציגה בתום שנתיים של לימודים בבצלאל. ״זו הייתה תחושה שלא קורית המון, כשאת רואה משהו קורה ומרגיש איך הוא עובר אליך פיזית. הרגשתי שאני חייבת לשחזר את התחושה הזו. גם מאוד אהבתי את המחשבה על ספסל שאפשר לשבת עליו באמצע העיר, להתנתק ולהיות בתוך עולם משל עצמך״. 

את הבחירה בחומרים המכאניים הפשוטים שהחליטה לעבוד עימם והרצון להפעיל את המבקרים בחלל התצוגה, לוסקי פיתחה בעקבות עניין ביצירה שמזמנת ריבוי נקודות מבט, הן של היוצרת והן של המתבוננים הנפגשים עם עבודתה. ״יש פה שני מבטים״, היא מאבחנת. ״מצד אחד זיהית משהו, אז את מרגישה שאת חלק מההתרחשות, אבל מצד שני את מנותקת מהדברים ומתבוננת עליהם מבחוץ. רציתי להכניס לתוך הפרויקט כמה זוויות ראייה על דבר אחד״. 

לוסקי מחייכת בשביעות רצון כשאני מספרת לה שהתיישבתי על הספסל וביקשתי להתמזג עם הסביבה החדשה שהיא יצרה, אך מודה שלתוצר הסופי יש אופי מסביר פנים ומאיים בעת ובעונה אחת. ״היו לי מחשבות על עולם משל עצמו, משהו סגור כזה, קפסולה יחידנית. ככה חשבתי את כל הקיר הזה, כמעין משהו עצמאי שסגור בתוך עצמו ומובן רק לעצמו.

״אבל גם רציתי שזה יהיה מזמין, שאנשים יתיישבו על הספסל. זה מתח שאני מתחברת אליו, בין דבר שמקיים את היחסים שלו עם עצמו ומנותק מכל מה שקורה בחוץ, לבין המקום הזה שאפשר לבוא, להתערב, להיות חלק ממנו ולהיכנס אליו״. 

ענף עץ מזדקר ורצועות יוטה כחולה 

על אף שלוסקי גיבשה שפה חזותית ייחודית לה, היא מסרבת – ואולי אף מתקשה – לתאר אותה באמצעות הגדרות מדיומליות. על קירות הסטודיו שלה מודבקים תצלומים קטנטנים שפיתחה של דימויים אגביים ונוגים שתפסה במצלמתה.

אתרי בנייה נטושים לעת ערב, רכב חונה שעל סככתו מונח חיפוי בד מאולתר להגן עליו מפני הגשם, פסל יווני קלאסי מוקף כתמי אור שמטילה שמש המבצבצת מוויטרינה של מוזיאון ומאוורר תקרה מטושטש בעיצומו של סחרחרה, מוקפים בתצלומים שליקטה מהרשת. בשולי החדר, לצד עבודות עטופות וממוסגרות, מבצבצים כבלים שאספה וכדורי כדורסל צבועים שליכדה עבור פרויקט עתידי. 

הערב הרב שמציף את הסטודיו הקטן משקף את השפע שמאפיין את העיסוק של לוסקי; היא התחילה את דרכה כצלמת, יצרה מיצבים ופסלים שביימה בחלל וצילמה, וכעת יוצרת פסלים שמבוססים על עבודה עם חומרים מן המוכן, שאורגים בתוכם לפרקים גם תצלומים. 

״צילום זה משהו שתמיד אהבתי, תמיד הייתי מבקשת מצלמה בתור מתנה ליום ההולדת. גם סבא שלי היה מצלם. הוא נפטר כשהייתי צעירה, ואז נחשפתי למה שהוא צילם כל החיים. הוא צילם המון את המשפחה, והבנתי שמה שראיתי לא היו צילומי משפחה רגילים, הרגשתי שהם משהו אחר.

״אספתי המון צילומים ישנים שלו, והבנתי שאני נהנית להסתכל בהם, הם נורא עניינו אותי. אז זה היה חיבור אישי־משפחתי, אבל גם הצלחתי לזהות בצילום משהו שמפעיל אותי, מושך אותי להבין אותו״. 

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

אל התואר הראשון בוויצו הגיעה ״מתוך רצון ללמוד משהו שאוהב, לא הייתה לי מחשבה קדימה. הייתה מחשבה על אמנות, זה משהו מהבית שלא היה זר לי. אמא שלי הייתה לוקחת אותי למלא תערוכות, למוזיאונים. 

״אהבתי את העולם הזה והייתי מוקסמת ממנו, ראיתי את הכוח שלו אבל זה היה נראה לי משהו לא נגיש. לא העזתי להגיד לעצמי שאני אמנית, זה הרגיש גדול עלי; אז אל הצילום הגעתי בתור משהו שאני כן יכולה לקבל על עצמי״. 

תוך כדי הלימודים, היא מהרהרת, ״נפתח לי התיאבון לדבר והבנתי שזה העולם שאני רוצה להיות בו. ואז הגיע רגע, שבו הבנתי שאין דרך חזרה: או שאני בתוך זה, או שאני בחוץ. החלטתי, אמרתי לעצמי – ׳זהו, את בפנים׳. צריך להתאבד על זה, אחרת אלו חיים של תסכול מאוד גדול״. 

מתוך התערוכה בבית האמנים ירושלים

מתוך התערוכה בבית האמנים ירושלים

מתוך התערוכה בגלריה P8

מתוך התערוכה בגלריה P8

בין התואר הראשון לשני ובמהלך הלימודים בבצלאל היא השתתפה במספר תערוכות קבוצתיות, והציגה שתי תערוכות יחיד. הראשונה, שנת שמיטה, הוצגה בבית האמנים בירושלים ב־2018 (אוצר: אורי גרשוני). שם חשפה צילומים עדינים, מוצפים אור טבעי, שבמרכזם כיכבו אוביקטים בודדים כמו ענף עץ מזדקר או תסליל מתכת מפוסל.

בתערוכת היחיד השנייה שלה עד כה, מחוץ למגע, שהציגה בגלריה P8 שנה מאוחר יותר (אוצרת: הגר בריל), כבר ניכרת נקודת תפנית באופני החשיבה והפעולה שלה. שם העמידה, לצד עבודות צילום, יצירות רדי־מייד פיסוליות. היא ביקעה חורים בקירות הגלריה שמתוכם בצבצו הצינורות שכיכבו גם בפרויקט הגמר ורצועות יוטה כחולה. באמצעותם הציבה שאלות על הדרך שבה אמנית יכולה לעצב מחדש את חלל הגלריה, להתערב בו ולהפכו לחלל משלה, כזה שחושף את הפגמים שלו ואת תהליך העבודה בעודו נרקם. 

כשאני מבקשת ממנה לנסות ולבחור מדיום אמנותי שעימו היא מזדהה יותר, לוסקי מחדדת ש״כבר בשנה הראשונה של התואר הראשון הבנתי שהגדרות נועדו עבור מי שמבחוץ. אני מבינה את זה, אני גם עושה את זה לפעמים.

״עד היום אני מנסה להניח לשאלות האלה: האם אני רק צלמת? האם אני גם פסלת? ככל שעובר הזמן אני חשה יותר ביטחון שאני גם וגם, אלו המקומות הכי מעניינים. אני עובדת על לשחרר את המקום הזה, כי זה יותר מפרה וגם לא מחייב אף אחד לקרוא את העבודות שלי בצורה מסוימת״. 

כבר בשנה הראשונה של התואר הראשון הבנתי שהגדרות נועדו עבור מי שמבחוץ. עד היום אני מנסה להניח לשאלות האלה: האם אני רק צלמת? האם אני גם פסלת? ככל שעובר הזמן אני חשה יותר ביטחון שאני גם וגם

את ימיה מעבירה לוסקי בין הסטודיו, שבו היא מעבדת את ההשראה שהציתו בה מראות וחפצים שצילמה ברחוב, לבין שוטטות עירונית דרך עדשת המצלמה. ״אני מסתובבת עם מצלמה ומשוטטת, ברחובות תל אביב או בקיבוצים בצפון הארץ. במהלך השיטוטים אני אוספת הרבה חומרים, ולוקחת אותם אלי לסטודיו.

״יש ימים שבהם אני נמצאת בסטודיו ובוהה בחומרים; בימים אחרים אני עושה איתם משהו; בימים נוספים אני מתבוננת בדברים שכבר צילמתי. כשאני מתחילה עבודה חדשה זה המון בראש: בונה קונספט בדמיון, סקיצות והדמיות. לאט לאט אני מבינה איך החומרים הפיזיים, הרדי־מיידים שאני עובדת איתם, מתחברים״. 

בעוד שהאוביקטים שהיא מצלמת ברחוב הם אקלקטיים, לוסקי מזהה אלמנט שמחבר בין כולם. ״יש קשר לגופניות ולדברים שקשורים לגוף בחפצים שאני מוצאת ברחוב. בדרך כלל אני מצלמת דברים מאוד זניחים של היום־יום, אבל כאלה שיש בהם תחושה גופנית; הם פולטים דברים החוצה ושואבים דברים פנימה. יש חיות בחומרים שאני מחפשת, למרות שהם בסופו של דבר אוביקטים״. 

לא רוצה לשעמם את עצמי

בספרה המכונן ״הצילום כראי התקופה״ (1977), הסופרת, בימאית וקולנוענית האמריקאית סוזן סונטאג ניתחה את הצילום העכשווי כמעשה מכאני שמתאפיין ברוויה ובעודפות. הצלם או הצלמת, לדידה, יכולים לצלם בקלות יתרה בשל התפתחויות טכנולוגיות ואגב כך הצילום שלהם הופך כמעט אוטומטי, עד שהקשר בין מציאות לאמנות וההבדל בין השתיים מתרופפים. 

אני שואלת את לוסקי אם היא, שתלויה בבחינת מתמדת של אוביקטים ברחוב, לא מזהה חלק מהאבחנה הזו בעשייה שלה עצמה. אולי היא מוצאת שלפעמים היא מעדיפה שלא לצלם אלא רק לשמור את הרגע בנבכי הזיכרון?

Untitled

The Insides

״אני מאוד מתחברת לרפרנס שלך״, היא משיבה. ״אני שואלת את עצמי לפעמים: רגע, צילמתי את הדבר הזה עכשיו כי הוא מעניין אותי, או כי אני מורגלת לחשוב שזה מה שמעניין אותי וזה מה שאני מצלמת? זה מתסכל, אני לא רוצה לשעמם את עצמי.

״אז אני משוטטת הרבה, ובסוף מתוך העייפות והאינטנסיביות זה קורה. זה המון לעייף את עצמך כדי להגיע למקום פחות מודע, ושם אני מרגישה שזה יכול לקרות. לפעמים אני בוחרת שלא לצלם, ומתחרטת, או שאני כן מצלמת בכל זאת כי אני מרגישה שמתוך העודפות והחזרתיות אפשר להבין משהו. התקווה היא להבין משהו שלא הבנתי קודם״. 

את מעשה הצילום, לוסקי מבהירה, היא תופסת כחוויה שמאפשרת לה להבין את העולם. ״אני מרגישה שיש לי רגעי הבנה. פתאום זה קורה לפעמים, וכשזה קורה זה אושר עילאי. אם אני מצליחה לפענח מה מעניין אותי בדבר הזה, אני מצליחה לצאת ממנו אל עבודת פיסול או מיצב, להבין איך אני יכולה להמשיך איתו הלאה.

״אני יכולה גם להחליט שזה כבר עבר דרך הצילום, אבל לא תמיד הצילום יוצר את ההרגשה שיש לי כשאני עומדת מול הדבר עצמו. זה מה שאני מחפשת, מן נפילות אסימון שכאלה״. 

הפוסט שיחת סטודיו // שיר לוסקי הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

לפני יותר משנה, כשקפיצה קטנה לאירופה הייתה משהו אפשרי שלא עושים ממנו עניין, מעצב האופנה מאוריסיו פולצ׳ק ביקר במילאנו חבר טוב. ״הלכנו לקולנוע לראות את הג׳וקר״, הוא מספר, ״שממש מסביר איך פסיכופתים נולדים. ואז אתה אומר לעצמך שבנסיבות החיים האלה, גם אני הייתי הופך לפסיכופת. זה משכנע מאוד, אתה מרגיש שכל אחד היה הופך למפלצת בתנאים האלה. הכי מעניין שדווקא בתוך השיגעון הוא מצא את הכוח״. 

שנה לאחר מכן הוא מוציא לאור הפקת וידאו (שצילם דביר להר), בהשראת הג׳וקר, שעוסקת בהיווצרות הפסיכופת: איך אדם ״נורמטיבי״ כביכול הופך לפסיכופת, מה ההשפעה של החברה עליו ואיך היא מתייחסת ל״פסיכופתיות״ שבו. עידן הקורונה מהדהד את הדימויים והקווים המקבילים לשיגעון שקיים אצל הג׳וקר: גם אנחנו חיים בחוסר ודאות מוחלט וחיינו השתנו לחלוטין בעקבות אירוע בלתי צפוי שכזה. במקרה של פולצ׳ק, החנות שלו נסגרת בכל סגר מחדש ואימו מתה במהלך התקופה.

״חשבתי לעצמי מה המרחק ביני לבין המשוגע; לא הרבה״, הוא אומר. ״חשבתי לעצמי שאני יכול לבנות קולקציה דרך הסיפור הזה. היו לי הרבה טקסטורות שונות שבכלל לא היו שייכות אחת לשנייה וחנויות הבדים היו סגורות, השתמשתי במה שהיה לי, כל מיני שאריות בדים ובגדים״. 

מאוריסיו פולצ׳ק, מתוך סט הצילומים לג׳וקר. צילומים: מ״ל

כמרצה במחלקה לעיצוב אופנה בוויצו חיפה, מאוריסיו רגיל לעבוד עם שאריות בדים. אחד הכללים שלו בכיתות שבהן הוא מלמד הוא לא לקנות בדים אלא לעבוד עם מה שיש, בדיוק כפי שהוא עשה בתצוגת האופנה הראשונה שהפיק בעברו בברזיל. ״זה היה בתחילת הדרך שלא היה לי כסף לקנות בדים. לקחתי את מפת שולחן השבת של אמא שלי, מגבות, הכל הפך לחומרי גלם. אנשים אהבו את הקולקציה והבנתי שזה אפשרי״. 

כשעבד בחברות גדולות, הבין ששם נמצא רוב הבזבוז והזיהום שתעשיית האופנה מייצרת. במשך שנים הוא היה אחראי על פריטי הג׳ינס במפעלים בברזיל וראה את כל הלכלוך שזורם לנהר שעל יד המפעל, את המים שנצבעו בצבע כחול לא טבעי, את הקצף הלבן שזרם על הנהר ואת הדגים שמתו מהזיהום. 

כתיקון הוא החליט להשתמש במיחזור כשפתח את הסטודיו שלו בתל אביב. ״אני לוקח בגדים, מפרק אותם לחתיכות, תופר כל מיני חלקים ובכך אני יוצר משטח טקסטיל חדש שממנו אני מכין בגדים חדשים. באמצע התפירה אני יכול להוסיף דברים, לשנות: בגלל זה התהליך מאוד אורגני, הוא קורה תוך כדי״. 

כחלק מהתהליך העיצובי, פולצ׳ק החליט ליצור פריט אחד בלבד מכל דגם. ״הרבה נשים במשפחה שלי היו קונות קוטור ותמיד ראיתי את הבגדים האלה מולי, התלהבתי ונגעתי בהם. הן הסבירו לי מה זה קוטור: הייתה לי דודה שהיה לה חוזה עם ולנטינו שכל בגד שהיא קונה אצלו, הוא לא יכול למכור את אותו הדגם לאישה אחרת״.

בחיים לא תוכל להיות מעצב אופנה

פולצ׳ק גדל בבית חרדי, הבט נוסף שמסביר את הרצון ליצור פריטי ״וואן פיס״ ייחודיים. אביו היה שוכר חייט שהיה מגיע לבית המשפחה ומתאים את החולצות והחליפות לגופם. ״לפני כמה שנים עשיתי תצוגת אופנה על חרדים מנקודת המבט שלי, על החרדי החדש שלובש בגדי סטריט סטייל.

״אחד הדוגמנים היה חרדי אמיתי עם פאות ושטריימל, שבא אלי ואמר שהוא רוצה להשתתף. עשיתי בגדים עם ציציות כדי לדמות את החרדי המודרני, אנשים צעקו בקהל שזה תועבה ושזה אסור, כאילו עשיתי עבירה פלילית. אמרתי לעצמי שאם אני גורם לתגובות זה טוב; אם אנשים עוברים ולא מתייחסים סימן שלא עשיתי כלום. העולם החרדי עשה לי לא טוב״.  

עיצובים של מאוריסיו פולצ׳ק. צילומים: נתי גולד

במבט על הפריטים שפולצ׳ק מעצב, הצבעוניות העזה שלהם היא אחד הדברים הראשונים שבולטים לעין, מה שנוגד את העולם החרדי שבו גדל, שם מקובל ללבוש אך ורק חליפות בצבעי שחור ולבן. החיבור שיש לו עם צבע הוא יוצא דופן גם לאור העובדה שהוא עיוור צבעים.

״אני חושב שאני המעצב שמשתמש הכי הרבה בצבע, אני לא מכיר מעצב אחר בארץ שמשתמש בצבעים כמוני. אני גם עושה גרפיטי, צבע בשבילי זה חצי ממני״.

אני חושב שאני המעצב שמשתמש הכי הרבה בצבע, אני לא מכיר מעצב אחר בארץ שמשתמש בצבעים כמוני. אני גם עושה גרפיטי, צבע בשבילי זה חצי ממני

בעברו הרחוק, כשהיה כבן 18, גילה את עיוורון הצבעים שלו בעקבות תקרית לא נעימה שבה הגיע לארץ במיוחד על מנת להיבחן למחלקה לעיצוב אופנה בשנקר. אחת המרצות הבכירות גילתה לו בפעם הראשונה שהוא עיוור צבעים ואמרה לו שבחיים הוא לא יוכל להיות מעצב אופנה.

״בסופו של דבר הלכתי ללמוד בפילדלפיה וכיום אני מלמד בוויצו; אני לא חושב שזה גרם לי למגבלה. למען האמת, בכל מותג שבו עבדתי, אני הייתי אחראי לבחירת הצבעים של העונה״.

כמי שעלה לארץ מברזיל, מה אתה חושב על האופנה הישראלית?

״אני חושב שאנשים פה מאוד פחדנים. יש את הקטע של ׳לאן אני אלך עם זה׳ או ׳מה יגידו׳. היה לי מקרה מעניין עם דוגמן שבא אלי, מדד איזה לוק וממש התלהב ממנו, והוא אמר שהוא נראה ממש טוב בזה.

״שאלתי אותו אחרי זה אם הוא יילך עם זה והוא ענה לי שלא ושהוא ׳לא יכול ללכת ככה׳. בעבר ישראל הייתה המצפן של תעשיית האופנה העולמית עם מותגים כמו משכית וגוטקס, אני מקווה שבעתיד ישראל תחזור להיות בלב העשייה האופנתית״.

הפוסט מאוריסיו פולצ׳ק: הג׳וקר, מיחזור ועיוורון צבעים הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

המועצה להשכלה גבוהה אישרה למרכז האקדמי פתיחת תכנית ללימודי תואר שני בעיצוב סביבה וחינוך. בראש התכנית יעמוד האדריכל פרופסור ברוך ברוך, ממייסדי המחלקה לארכיטקטורה במרכז, ראש המועצה האקדמית, מנחה סטודיו לתכנון אדריכלי וסטודיו מחקרי שנה ד׳. ברוך הוא שותף במשרד ב. ברוך – י. סלמון ארכיטקטים, שזכה בתחרויות אדריכליות רבות ועבודותיו התפרסמו במגזינים בארץ ובעולם.

התוכנית הייחודית לתואר שני בעיצוב סביבה וחינוך שמה לה למטרה להוות תכנית דגל המושתתת על אינטרדיסציפלינריות באדריכלות – חינוך – עיצוב חזותי, במטרה ליצור באמצעות בוגריה אימפקט משמעותי על תכנון, עיצוב ופיתוח סביבות למידה שבהן משולבות טכנולוגיות מתקדמות ופדגוגיות חדשניות, במערכות החינוך השונות של המאה ה־21 בארץ. 

הלימודים בתכנית מיועדים לאדריכלים, מעצבים ומורים, בעלי תעודת הוראה, הרואים את ייעודם כמתכננים ויועצים לעיצוב סביבה חינוכית פיזית ופדגוגית שיובילו, יקדמו וישפרו את תהליכי ההוראה והלמידה בחלל הלימודי על מכלול מרחביו. בוגרי התואר צפויים לפעול בתום לימודיהם בתואר השני, כמתכננים ויועצים למשרד החינוך, לרשויות מקומיות ולמוסדות חינוך בהם יעבדו יחד עם מנהלי בתי הספר על מנת לשפר ולהשפיע על תנאי ההוראה והלמידה במוסדות להשכלה.

פרופסור ברוך ברוך

לדברי פרופסור ברוך, מנהל התכנית: ״התכנית מהווה הזדמנות נדירה לחבר בין עיצוב לחינוך ולפתח דור של אנשים שאיכות הסביבה, המרחב והעיצוב חשובים להם. תכנית הלימודים מציבה גישה אינטרדיסציפלינרית בתאוריה, במחקר וביישום, במבנה שהוא מודולרי.

״היא תאגד תחת מטריה אחת מגוון נושאים כמו למידה בסביבה עתירת טכנולוגיה, פדגוגיה דיגיטלית וחדשנות חינוכית, אדריכלות כתרבות, ויזואליה בחינוך, בינה מלאכותית, אמצעי המחשה דיגיטליים בהוראה, מבנה חלל ואידיאולוגיה חינוכית, שיטות מחקר איכותי וכמותני. כל אלה יהוו תשתית איכותית לפיתוח הפרקטיקום ופרויקט הגמר״.

פרופ שמעון עמר, נשיא ויצו חיפה, מסר ש״בוגרי התכנית ירכשו כלים תאורטיים ויישומיים במטרה להתאים את חללי הלמידה הקיימים והמיושנים ללמידה במאה ה־21, כך שיאפשרו חשיבה יצירתית ודינמית. 

״נגיף הקורונה הזניק בלית ברירה תהליכי שינוי ויישומים שניסו להוציא אל הפועל במשך עשור במערכת החינוך, שנשלחה בעל כורחה ללמידה מקוונת מהבית. אין ספק שהעולם הוא אחר וכך גם ההשכלה הגבוהה חייבת להתאים עצמה. הטרנספורמציה החלה וזו הזדמנות חינוכית ואקדמית בלתי חוזרת, עמוקה, אמיתית שבכוחה לשנות את אופן ותרבות החינוך וההוראה.

״לימודי התואר השני בעיצוב סביבה וחינוך יממשו חזון של שינוי במערכת החינוך. בבסיס התכנית המוצעת עקרונות פדגוגיים חדשניים וזיקה לעולמות ה־We Work וה־We Learn השיתופיים ולמרחבי עבודה של חברות טכנולוגיות, השואפות ומצליחות לקדם חדשנות ויצירתיות״.

הפוסט לראשונה בויצו חיפה: תכנית לתואר שני, בעיצוב סביבה וחינוך הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.