1. כי איזה עתיד כבר יש כאן? משאלות הלב האסקפיסטיות של שבוע האופנה בתל אביב 2018

לירוי שופן • יום חמישי, 15 במרץ 2018

עיצובים פורנוגרפיים, בגדי מועדונים, מוטיבים שנלקחו מהמזרח הרחוק וערכות להסנפת קוק – המעצבים הבולטים בשבוע האופנה בתל אביב רוצים להיות בכל מקום מלבד כאן. לירוי שופן על המשאלות הכמוסות, האסקפיסטיות והטראגיות של התעשייה המקומית.

לכתבה המלאה >>

שחר אבנט. צילום: דנה קסלר

2. שחר אבנט: מהפוסט באינסטגרם להופעה של ביונסה

יובל סער • יום רביעי, 20 ביוני 2018

שנה וחצי אחרי שכתבה באינסטגרם ״אני מחכה שביונסה תלבש את העיצובים שלי״, שחר אבנט הגשימה חלום כשביונסה לבשה שמלה שלה בהופעה. אחרי שגם הקימונו שלה כיכב ב־TOY של נטע ברזילי, היא מסמנת את היעד הבא: גל גדות.

לכתבה המלאה >>

לב של מאיה ארזי ברשת סטורי. צילומים: אורית פניני

3. הלב של מאיה ארזי ב־story שרונה

פורטפוליו • יום שני, 23 באפריל 2018

אחרי שני פרויקטים שנוצרו בשיתוף רשת קום איל פו ומותג האופנה דניאלה להבי, המעצבת מאיה ארזי לקחה צעד נוסף קדימה את ״לב״, פרויקט האופנה שהקימה לפני חמש שנים, ושילבה פן חברתי בתחנה השלישית שלו – רשת story. לשם כך היא החליטה לשתף פעולה עם עמותת ״הופכות את היוצרות״ ועם מותג הג׳ינסים השוודי Nudie.

לכתבה המלאה >>

מור זקן, מתוך שיתוף פעולה של ויצו חיפה ונייקי. צילום: מיכה קיזנר

4. גיבורות העל של ויצו חיפה ונייקי

פורטפוליו • יום ראשון, 6 במאי 2018

שיתוף פעולה בין המחלקה לעיצוב אופנה במרכז האקדמי ויצו חיפה עם חברת נייקי: 13 סטודנטים בקורס אקטיב במחלקה לעיתוב אופנה התבקשו לעצב קולקציית בגדי ספורט מקורית וחדשנית, בעבור ובהשראת דמות נשית יוצאת דופן ובולטת בתרבות, המשקפת באישיותה ופועלה את הרוח והמורשת של נייקי.

לכתבה המלאה >>

לאה פרץ. צילום: שרון ברקת

5. אנחנו העולם. לאה פרץ מסכמת שנה לפני אחרונה, במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר

יובל סער • יום ראשון, 15 ביולי 2018

21 שנה בתפקיד, מקום שישי בעולם, ולאה פרץ – ראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר – עדיין לומדת ומתרגשת מהסטודנטים שלה, ומציעה למבקרים לבדוק מה קורה בבתי ספר אחרים לאופנה בעולם. ״אין לנו לוח של עשרת הדברות במחלקה, ואנחנו לא על הר סיני. לו היו מסתכלים על מה שקורה היום בבתי ספר לאופנה בעולם, היו מגלים שיש חופש רב להציג את הדגמים בכל דרך אפשרית, ובחלק מהמקרים זה ממש פרפורמנס. אנחנו מאפשרים במחלקה את החופש הכי גדול שאפשר״.

לכתבה המלאה >>

לקריאה נוספת: הכתבות הנקראות של 2018

איור  •  אדריכלות ועיצוב פנים  •  אופנה  •  אמנות  •  עיצוב  •  תקשורת חזותית

The post סיכום 2018: הכתבות הנקראות ביותר באופנה appeared first on מגזין פורטפוליו.

האמנית דינה שנהב מציגה תערוכת יחיד רחבת היקף בגלריה הראשית באקדמיה ויצו חיפה (אוצרת: ענת גטניו). כמו בתערוכות קודמות, ממשיכה שנהב לבטא באופן נוקב את הפער שבין יופי והרס ובין נהנתנות לאלימות. פער זה עולה מן המפגש המטריד שבין יופיין של העבודות לבין התוכן הטעון שלהן. התערוכה בנויה ממספר גופי עבודות אשר הוצגו בעבר בנפרד, והמפגש ביניהם בחלל הגלריה מייצר מיצב חדש מותאם למקום, בעל מכנה משותף תוכני.

במרכז הגלריה תעמוד העבודה ״סעודה״ – שולחן גדול מימדים, ערוך למשתה מהודר וגדוש בהגזמה, עמוס לעייפה בפריטי אוכל ותענוגות לחיך, כולם מפוסלים בספוג. מיקומו של השולחן המלכותי מאפשר גם צפייה מן הקומות העליונות המקיפות את הגלריה, ובכך הוא מזמין את הצופים מנקודות מבט שונות להצטרף אל החגיגה הדקדנטית המתרחשת בגלריה שבקומת הקרקע.

דינה שנהב, צילומים: לייה רוז מגן

האובייקטים מפוסלים בפרטי־פרטים ובנראות ריאליסטית מפתה ביופייה, אך הם עשויים מספוג, חומר תעשייתי ירוד, ששנהב מרבה לעשות בו שימוש פיסולי ייחודי. ברבים מן הפריטים ניכרת הדואליות שבין שפע ופיתוי לבין ניוון ואכזריות.

כנגד אווירת ההדוניזם ששולחן המשתה משדר, מוצבות על גבי הקירות עבודות הנוגעות במלחמה, אלימות והרס: אחת מהן היא טריפטיך (עבודה בשלושה חלקים) מונומנטלי המתאר סצינה אפוקליפטית של אש ותימרות עשן, לצד כלי רכב ודגל שזיהויים מטושטש במתכוון. העבודה עשויה כולה מחרוזים צבעוניים ויפהפיים העומדים בניגוד לאלימות שבעבודה.

The post דינה שנהב בגלריה ויצו חיפה appeared first on מגזין פורטפוליו.

״רֶצֶף״, תערוכת היחיד של האמן הותיק נועם רבינוביץ, היא תערוכה שמציעה לצופה פעולות של השתהות והתבוננות. אלה הן התנסויות נדירות בעולם הכאוטי והתזזיתי שאנו מצויים בו. זו תערוכה המתכנסת פנימה ומאפשרת מעט שקט בתוך עומס הרעשים המאפיינים את הימים האלה. בתערוכה מציג רבינוביץ רצפים ארוכים של רישומים בגרפיט, עפרונות צבעוניים ודיו, וסדרות אחרות של ציורים שנעשו בטכניקות של רקמה. לצד אלה, מוצגים סרטונים מונוכרומטיים המבוססים על רישום בגרפיט.

ארבע סדרות רישומים הנקראות ״מפות רצף״ מאתגרות את פעולת הצפייה בתערוכה. הן מונחות על גבי שולחנות צרים וארוכים במרכז חלל הגלריה. הצופה פוסע לאורכן (הנע בין 3-11 מ׳), פעולה גופנית המקבילה ל״טיול״ שעושות העיניים העוקבות אחר המצויר ברצפים השונים זה מזה. הגריד המונח בבסיס הרישומים – סימונים נופיים, קווים טופוגרפיים וצורות מורפולוגיות כאלה ואחרות – מהווה תשתית לדימויים שונים הלקוחים מן הטבע, מעולמו הפנימי של האמן או מנרטיב פנימי המניע את הסדרה. לסדרות אין התחלה ואין סוף, זהו רצף שאינו מציע עלילה כלשהי או סיפור בתמונות.

רוב הדימויים ובמיוחד הטעונים שבהם נותרים בלתי מפוענחים. רובם נובעים מחוויות אישיות שמקורן במציאות והן מתרחקות מכל הבט סוריאליסטי. בסדרות אחרות המוצגות על קירות הגלריה – ״מגדלי נירים״, ״זרם הגולף״ ו״עלי צער״ – משתמש רבינוביץ בחוטי רקמה צבעוניים כחומר וכצבע. קווים ושטחים נוצרים בעבודות אלה באמצעות פעולת הרקמה, אליה מתייחס האמן כסוג נוסף של טכניקת ציור.

״רישומי רצף״ הם סרטונים בעלי קצב איטי המוצגים על גבי מסכי מחשב. אלה הן עבודות מדיטטיביות הדורשות השתהות ממושכת. העבודות מבוססות על רצף רישומי ההולך ומשתנה לנגד עיניו של הצופה. נקודת ההתחלה ברישום גרפיט על דף נייר אחד. הרישום עובר פעולות של הוספה ומחיקה. כל שלב נסרק לפני שהאמן ממשיך לעבוד על הנייר. הסרט מציג בזה אחר זה רצפים ארוכים של עשרות דפים שנסרקו והתכנסו לעבודה חדשה שנוצרה מתהליכים של החסרה והוספה.

נועם רבינוביץ הוא אמן חוקר ומתבונן. תשתית עיסוקו הוא טבע ונוף, אם כי עבודותיו אינן מתארות נוף במובן המוכר. הוא חוקר לעומקם מושגים נופיים, גיאוגרפיים, בוטניים ואקלימיים לצד הקשרים היסטוריים ותרבותיים, אך הוא אינו נשאר בשדה המדעי. לצד ההעמקה העיונית, רבינוביץ עושה דרך קבע מהלכים חקלאיים וסימבוליים בוואדי שבשולי הקיבוץ שבו הוא חי בעמק יזרעאל המזרחי – מרחב שאימץ לפעולות אלה. הידע הנצבר על ידו משמש בסיס רחב ליצירה חווייתית, רגשית ואישית.

רבינוביץ נולד ב־1950 וגדל בקיבוץ דפנה שבצפון הארץ. בסוף שנות ה־70 למד בבית הספר לציור בתל חי. מראשית שנות ה־80 ועד היום הציג תערוכות יחיד רבות בגלריות ובמוזיאונים ברחבי הארץ והשתתף באין־ספור תערוכות קבוצתיות. הוא זכה בפרסים על יצירתו: פרס שיף לאמנות חזותית (1982), פרס ראשון, סימפוזיון ״אבן בגליל״ במעלות (1994) ופרס שר התרבות המדע והספורט לאמנות ולעיצוב (2007). בימים אלה מוצגת תערוכת היחיד שלו ״חיטה״ במוזיאון הנגב בבאר שבע. לצד עבודתו בסטודיו, הוא עוסק בנטיעה מובנית בשטחי הבור ובשטחים השוליים בקיבוץ בית השיטה שבעמק חרוד, שבו הוא חי ויוצר.

הגלריה של המרכז האקדמי ויצו חיפה
ראשון-חמישי 18.00-10.00; שישי 14.00-10.00
שבתות, חגים וחול המועד פסח – סגור
נעילה: 20.5

The post רֶצֶף של נועם רבינוביץ בוויצו חיפה appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף שבוע העיצוב ירושלים

אתמול

מהי נקודת המפגש בין המזרח והמערב? היכן השניים מתנגשים וכיצד המפגש ביניהם, טעון או סימביוטי, מוליד היברידים חדשים? חמש אקדמיות מובילות לעיצוב בישראל מציגות מיצבים, עבודות סטודנטים ועבודות בוגרים אשר מנתחים ומפרקים את נקודות המפגש בין קצוות המולידים את החדש. אל חמישה חדרים זהים בגודלם הוזמנו חמש אקדמיות לעיצוב להציע נקודות מבט עכשוויות של המוסדות שמכשירים את מעצבי העתיד.

״אופיניון פקטורי״, המחלקה לעיצוב תעשייתי מכליל, מכללת הדסה

המחלקה לתקשורת חזותית, ויצו חיפה

המחלקה לעיצוב תעשייתי, מכון טכנולוגי חולון

המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר מציגה שני פרויקטי גמר טריים עם נקודת מבט חדשה על ייצור ועל ערך. סטודנטים ומרצים מהמחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל מתייחסים למונח ״היבריד״, שהפך בעשורים האחרונים למושג פופולרי בתחומי האמנות והעיצוב. סטודנטים מהמחלקה לתקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה התייחסו לאטימולוגיה, חקר מקורות השפה והמילים – מקורן והתפתחותן. המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון מציגה עבודה בהשראת הקשת כאובייקט אדריכלי שתפקידו לגשר בין שני צדדים. המחלקה לעיצוב תעשייתי מכליל במכללה האקדמית הדסה מציגה את OPINION FACTORY ומזמינה את המבקרים לענות על שאלה אחת שנמצאת על סדר היום החברתי של ישראל, ולהטביע את תשובתם (המדורגת בין אחת לעשר) על קירות החדר.

היום

באמצעות שורה של עבודות אינטראקטיביות המשלבות בין הדמיוני להיסטורי, הפכה עליית הגג של בית הנסן בירושלים לחלל של מציאות היברידית, שבו המזרח והמערב מפיקים אחד את השני ללא הרף, התערוכה ״גמלים פורחים באוויר״ שאצרו הדס זמר בן ארי וגלעד רייך. נקודת המוצא לתערוכה היא סמל הגמל המעופף שעיצב אריה אלחנני בעבור יריד המזרח שנוסד בתל אביב ב־1932. דמותו של הגמל המכונף, שילוב מדומיין בפני עצמו, משמשת כדי להתחקות אחר תהליך עיצוב המרחב החזותי המקומי לפני שהתקבע.

•  רוצים לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>  •

גמלים פורחים באוויר

במקום התפיסה המקובלת שרואה במזרח תוצר של תפיסות מערביות, התערוכה מבקשת לחזור דווקא אל הרגע ההיסטורי של תחילת המפגש בין המודרנה ללבנט: רגע שבו תרבויות זמן מתחרות, עולמות חזותיים מתנגשים ותפיסות עולם שונות מעצבות הן את המציאות והן את הדמיון. האמנים והמעצבים המשתתפים בתערוכה – ליאוני שיין, שרית יודלביץ, דורון אלטרץ, נטע לאופר, איתמר חפץ, איה בנטור וגלי בליי – מציפים את המתחים הללו באמצעות מכונות, אוביקטים ודימויים עיצוביים המבטאים את העולם העשיר והמורכב שאפיין את המרחב המקומי של ראשית המאה ה־20, עולם שבו גם גמלים יכלו לעוף.

מחר

ענת ספרן, המנהלת האמנותית של שבוע העיצוב ירושלים, ממליצה להגיע מחר למפגש עם המעצב עודד בן יהודה במוזיאון לאמנות האסלאם בשעה 18:00. בעקבות מחקר במסגרת לימודי תואר שני בלונדון, שבו פירק לגורמים וניתח את המונח ״מזרח תיכון״, והסיק שמדינת ישראל אמנם מתקיימת במרחב המזרח התיכוני, אך למעשה איננה מתפקדת כחלק ממנו, ניסח בן יהודה 20 אקסיומות, נרטיבים מחשבתיים שקועקעו בזכרון הקולקטיבי שלנו, 20 קלישאות ומיתוסים, שמעצם קיומם לא מתאפשר לנו הישראלים לפתור את אותה מציאות קשה – והן למעשה הפרדוקס.

עודד בן יהודה, תיכון המזרח התיכון. צילומים: מ״ל

העבודה שמציג בן יהודה במוזיאון – ״תיכון המזרח התיכון״ – מורכבת משני חלקים: רוויית הנרטיבים והמסרים שבתוכם אנו חיים, ופתרון קונספטואלי שמבטל את קיומה מדינת ישראל, ממזג אותה עם שכנותיה לכדי טריטוריה חדשה במרחב: The Middle Middle East – שבה אוייבים הופכים לשכנים, ושכנים הופכים לבני עמם.

The post שבוע העיצוב ירושלים 2019 // היום החמישי appeared first on מגזין פורטפוליו.

עיקבו אחר עמוד הפייסבוק של פורטפוליו לקבלת עדכונים ולסקירה המלאה של תערוכות הבוגרים.

• סיורי עומק בתערוכות הבוגרים 2019. לפרטים והרשמה >>

אוניברסיטת חיפה

אמנות
פתיחה: 19.6; נעילה: 4.7
המשכן לאמנויות ע״ש ראובן הכט, אוניברסיטת חיפה. א-ה 8-20; שישי 8-12

אוניברסיטת אריאל

עיצוב תעשייתי
פתיחה: 23.7; נעילה: 27.7
מתחם WORKSHOP, משה מאור 3, תל אביב
ד 17-22, ה 16-23, ו 10-15, שבת 20-23

אוניברסיטת תל אביב

אדריכלות
פתיחה: 25.7; נעילה: 22.8
הגלריה האוניברסיטאית, חיים לבנון 69, תל אביב

אורנים (המכון לאמנות – המכללה האקדמית לחינוך)

אמנות
פתיחה: 4.7; נעילה: 20.7
מכללת אורנים, קריית טבעון. א-ה 16-20, שבת 11-14

אמונה

אמנות
פתיחה: 4.7; נעילה: 25.7
הגלריה החדשה, סדנאות האמנים, איצטדיון טדי, שער 22, ירושלים. ב,ד 10-18; ג,ה 14-20; ו 10-14

תקשורת חזותית
פתיחה: 9.7; נעילה: 25.7
דרך בית לחם 104 ירושלים. א-ה 10-20; שישי 10-13

בצלאל

אמנות, צילום, אמנויות המסך, עיצוב תעשייתי, תקשורת חזותית, עיצוב קרמי וזכוכית, צורפות ואופנה, היסטוריה ותיאוריה
פתיחה: 18.7; נעילה: 2.8
קמפוס הר הצופים, ירושלים. א-ה 10-21, שישי 10-15

אדריכלות
פתיחה: 15.7; נעילה: 2.8
בצלאל 1 (פינת שמואל הנגיד), ירושלים. א-ה 10-21, שישי 10-15

גורן (עמק יזרעאל)

תקשורת חזותית
פתיחה: 17.7; נעילה: 8.8
בית ספר גורן לתקשורת חזותית, האקדמית עמק יזרעאל. א-ה 9-17, שישי 10-13

הדסה

תקשורת צילומית
פתיחה: 11.7; נעילה: 25.7
הנביאים 37, ירושלים. א-ה 10-14, 16-20; שישי 10-13

עיצוב תעשייתי מכליל
פתיחה: 16.7; נעילה: 25.7
הנביאים 37, ירושלים. א-ה 10-20; שישי 10-13

המדרשה (הפקולטה לאמנויות)

תואר ראשון באמנות
פתיחה: 17.7; נעילה: 31.7
קמפוס המדרשה, כפר סבא. א-ה 12-20, שישי 10-14

התכנית ללימודי המשך באמנות
פתיחה: 4.7; נעילה: 20.7
גלריית המדרשה, הירקון 19, תל אביב. ב-ה 13-20; שישי 10-14

המכללה למנהל (ביה״ס לעיצוב וחדשנות)

תקשורת חזותית במרחב, עיצוב פנים
פתיחה: 18.7; נעילה: 31.7
אלי ויזל 2, ראשון לציון. א-ה 10-20

ויצו חיפה (המרכז האקדמי)

תקשורת חזותית, ארכיטקטורה, צילום, עיצוב אופנה
פתיחה: 23.7; נעילה: 3.8
פירמידה – מרכז לאמנות עכשווית, ואדי סאליב 30, חיפה. א-ה 10-20, ו 10-14, שבת 10-22

חשיפה

עיצוב גרפי
פתיחה: 24.7; נעילה: 26.7
האוניברסיטה הפתוחה קמפוס הכפר הירוק, רמת השרון, בנין מס׳ 1

מוסררה (ביה״ס הרב תחומי לאמנות וחברה)

צילום, אמנות מדיה חדשה, תקשורת חזותית, מוזיקה חדשה
פתיחה: 11.7; נעילה: 30.7
הבנין המרכזי – הע״ח 9, ירושלים + הקמפוס המקצועי בבית קנדה, שבטי ישראל 22, ירושלים. א-ה 10-20; שישי 10-14

מכון טכנולוגי חולון

עיצוב תעשייתי, עיצוב פנים, תקשורת חזותית
פתיחה: 25.7; נעילה: 7.8
בנינים 6+7, גולומב 52, חולון. א, ב, ד 16-22; ג, ה 10-22; שישי 10-13

מנשר

תקשורת חזותית, צילום, אמנות
פתיחה: 17.7; נעילה: 3.8
דוד חכמי 18, תל אביב. א-ה 11-19; שישי ושבת 11-14

סמינר הקיבוצים

עיצוב
פתיחה: 4.7; נעילה: 13.7
מרכז עמיעד, עמיעד 12, שוק הפשפשים, יפו. א-ה 16-21; שישי 10-15; שבת 10-21

אמנות
פתיחה: 18.7; נעילה: 3.8
מרכז עמיעד, עמיעד 12, שוק הפשפשים, יפו. א-ה 16-21; שישי 10-15; שבת 10-21

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

ספיר (בית הספר לאמנות, חברה ותרבות)

אמנות
פתיחה: 3.7; נעילה: 21.7
בית הספר לאמנות במכללת ספיר, שדרות

תערוכה מייצגת בגלריה שלוש, מז״אה 7, תל אביב
פתיחה: 25.7; נעילה: 3.8

שנקר

עיצוב אופנה, עיצוב תעשייתי, עיצוב טקסטיל, עיצוב פנים, מבנה וסביבה, עיצוב תכשיטים, תקשורת חזותית, תואר שני בעיצוב, הנדסת תוכנה
פתיחה: 11.7; נעילה: 18.7
אנה פרנק 12 וידע־עם 8, רמת-גן. א-ה 10-22; שישי 10-13

אמנות
פתיחה: 11.7; נעילה: 18.7
ז׳בוטינסקי 8, רמת גן (בנין עלית). א-ה 10-22; שישי 10-13

תילתן

עיצוב גרפי
פתיחה: 18.7; נעילה: 15.10
דרך העצמאות 65, קמפוס הנמל, חיפה. א-ה 09-20; ו 09-13

תל חי (המכון לאמנויות, המכללה האקדמית)

קרמיקה, אמנות פלסטית, צורפות
פתיחה: 11.7; נעילה: 27.7
המכללה האקדמית תל חי, קמפוס מערב. א-ה 11-19; שישי 10-14; שבת 10-17

The post תערוכות בוגרים 2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מרכז מחקר חדש במוזיאון ינקו דאדא

מוזיאון ינקו דאדא מציג שתי תערוכות חדשות, המלוות את חנוכת מרכז חדש לחקר הדאדא ואמנות בת זמננו. המרכז מציע לציבור הסטודנטים והחוקרים גישה לחומרי ארכיון, קטלוגים, חומרי מחקר ומרבית הספרות בנושא הדאדא ומרסל ינקו. המרכז הוקם בתרומת קרן בוריס לוריא ובליווי מדעי של החוג למידענות וספרנות באוניברסיטת חיפה. הקשר הישיר שבין הדאדא לקבוצת NO!art השפיע על עיצוב המרכז החדש; מדפי הספרים וחומרי הארכיון שוכנים בתוך מבנים שצורתם היא הכפלות של המילה NO!

התערוכה ״דווקא״ שנפתחה לפני שבוע מוקדשת לעבודותיהם של אמני קבוצת NO!art. במקביל נפתחה תערוכת יחיד לאמן הישראלי איתמר בגליקטר. כממשיכי דרכם של אמני הדאדא, עבודות הקבוצה מותחות את גבולות המונח ״אמנויות יפות״ ומעוררות דחייה ושאט נפש. רבות מהעבודות המוצגות מבוססות קולאז׳ ואסמבלאז׳, וחלקן משלבות רדי־מייד. בדומה לאמני הדאדא, חברי הקבוצה פעלו בשולי עולם האמנות בניו יורק ויצרו אמנות לא מסחרית, שמעוררת דחייה והתנגדות. לצד ״הפואטיקה של האשפתות״, הציבו עבודותיהם מחויבות ביקורתית, מחאה אנטי מלחמתית ואנטי צרכנית חריפה. משתתפים: בוריס לוריא, סם גודמן, סטנלי פישר, איסר ארונוביצ׳י, וולף ווסטל, ג׳ון פישר, יאיוי קוסאמה, סטלה וייטצקין, אלדו טמבליני, אלן ד׳ארקנג׳לו, אירו, סוזאן לונג, הרב בראון. אוצרת: רעיה זומר טל. 

סטנלי פישר, רוחות רפאים. צילום: מיילס לדין

יאיוי קוסמה, מופע אלף הספינות. צילום: מיילס לדין

איתמר בגליקטר, דאדא. צילום: מ״ל

רפלקס בגלריה אינדי

קבוצת אמני וידאו וצילום מטורקיה תתארח בגלריה אינדי, בתערוכה הקבוצתית ״רפלקס״. התערוכה, שתפתח הערב (חמישי 25.7) היא שיתוף פעולה ראשון בין אינדי, גלריה שיתופית לצילום בתל אביב, לבין חלל האמנות העצמאי ״נוקס״ שבאיסטנבול. נעילה: 17.8.

הדימויים שיוצגו בתערוכה הם תגובה לשליטה בגוף ובתודעה, תוצאה של קונפליקט המתקיים במרחב הגיאוגרפי בו חיים האמנים, בין העבר לעתיד. תגובות הצופים לדימוי מונעת לרוב ממטענים ופרשנויות הנובעים מהמפגש בין גוף, משטור, מגדר ופוליטיקה של זהויות. לכן, כדי להימנע מתפיסה מוטעית של הדימוי, מציעה התערוכה לצופים להיות מודעים לתגובה של הרפלקס כביטוי של האינדיבידואל.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

Mert Cagil, Turkay, מתוך רפלקס בגלריה אינדי

Sevinj Yusifova, Uneasy, מתוך רפלקס בגלריה אינדי

בנו כלב אוצר: השנה האבודה של רפי לביא

תערוכה מעבודותיו של רפי לביא תפתח הערב (25.7) בגלריה גורדון. בתערוכה ״בעקבות השנה האבודה של רפי לביא 1961״ יוצגו עבודות של לביא מתוך האוסף של בנו כלב, שאצר את התערוכה. לצד עבודות האוסף, יוצגו עבודות חדשות של יאן ראוכוורגר, יאיר גרבוז ופיליפ רנצר.

״שנת 1961 היא השנה הראשונה שרפי לביא בדרך להשתחררות מוחלטת מעול הגשמיות של הדימוי ומהחומריות הטפייסית. זו השנה שבה הלך לחפש את עצמו בתוך הקו, תוך כדי שהוא מתמסר לו במלוא תשוקת הדעת״, כתב האוצר. ״השנה שבה הוא מצליח לנכס לעצמו כתב יד ייחודי ומיוחד, תוך כדי בעיטה באתוס המוסכם ומשתחרר מכל האיזמים, המוסכמות והמגבלות, מבין פתאום, ברגע של הארה, שבעצם יש עוד כמו אחד שטרם ניסה וזה כמו רפי בן השלוש. וכך, הוא מסתגר שוקע וצולל, רובו ככולו, בתוככי עצמו ומצליח להבליח לרגע לתוך עולמו שלו עצמו ולדלות משם את תמצית הווייתו.״

רפי לביא

מארק יאשייב, מתוך התערוכה מצפן בבית קנדינוף

בוגרי ויצו בבית קנדינוף

המחלקה לצילום במרכז האקדמי ויצו חיפה מסכמת שלושה עשורים להקמתה, בתערוכה הקבוצתית ״מצפן״ שתציג עבודות של עשרות בוגרים פעילים. התערוכה, שאצרו ראובן קופרמן וערן ברק, תפתח בשבת (27.7) בבית קנדינוף שביפו. בערב הפתיחה (20:00) יכלול פרפורמנס של האמן רביע סלפיתי.

מיום הקמתה, המחלקה מבקשת לחקור ולחתור למגע באמצעות המצלמה אל מול סוגיות מורכבות ונפיצות. שאלות של זהות, מרכז ופריפריה, פרט מול החברה ועוד נידונות בכלים שמאפשר כיום המדיום הצילומי על גווניו השונים. המצפן מסמן כיוון, מורה דרך בין אינספור שבילים אפשריים. כמצפן רואה עצמה המחלקה לצילום כמתווה דרך, כיוון ומעניקה קול לפרטים שנוכחותם בתרבות ובחברה הכרחית.

בתערוכה יוצגו מיטב עבודות צילום ווידיאו של בוגרי המחלקה לדורותיה, ביניהם: אסף אורן, מתי אלמליח, פולי בלום, עומר בן צבי, ערן ברק, יעל גבריאלי, עודד הירש, אבי הרוש, שגית זלוף נמיר, טלי טילר, רענן טל, מרווה טרביה, מארק ישאייב, רועי כהן, שיר לוסקי, הדס מועלם, רביע סלפיתי, דורון עובד, אילייה רוג׳נסקי, סטס קורולוב, עמרי קרן לפידות, ליבי קסל, דורית שבת, נוגה שטיינר, טליה רוזין, ירון רוזנר ואחרים. חלל נפרד בגלריה יוקדש לצלם ולראש המחלקה לשעבר מיכה קירשנר ז״ל.

מתי אלמליח

רביע סלפיתי

רועי כהן

שיר לוסקי

The post הרשימה המשותפת // 25.7.19 appeared first on מגזין פורטפוליו.

אופל קודוביצקי // שגרת חירום

אופל קודוביצקי מהמחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה היא ילידת קיבוץ כרמיה במועצה אזורית חוף אשקלון, קרוב מאוד לרצועת עזה. בפרויקט הגמר שלה היא איירה בטושים על גבי קיר הגלריה סיטואציות שנחקקו בזכרונה, מזכרונות רחוקים ועד מקרים אקטואליים, וביקשה מהמבקרים לעזור לה למצוא את הטראומות החבויות שלה ושל חבריה. בעזרת אפליקציית מציאות רבודה האיורים התמימים קמו לתחייה והעבירו את האיום המתמיד בשגרה היום־יומית ואת הניסיון לשמור על השפיות במציאות בלתי אפשרית.

אופל קודוביצקי. צילומים: מ״ל

אמיר כהן // מָמְחפשׂ

בעולם שבו מספר האפשרויות הולך וגדל בכל רגע, מסך הטלפון עולה על גדותיו מרוב אפליקציות היכרויות והחיפוש אחר זוגיות הופך לללא פשוט בכלל. ״אמיר כהן מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל מתייחס לעולם זה ב״מָמְחפשׂ״, חוויה אינטראקטיבית מאויירת – משעשעת ומייאשת כאחד – המבוססת על עולם הדייטינג בקהילה הגאה, שבה המשתתף מוזמן לשוטט ולחפש בסביבה עירונית אחר האחד שיסכים לצאת איתו לדייט (ואף יותר…).

אמיר כהן

אריאל עיני // Deadline

״אפשר להתווכח על הדרך והבחירה שלנו למות, אבל אי אפשר להתווכח על אהבה״, אומרת אריאל עיני מהמחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה. לסבתה ז״ל של עיני ניתנה הזכות ״לביים״ את סצנת הסיום של חייה בתהליך שבו ביצעה את המתת החסד בקנדה בשנת 2017. במסע שעברה משפחתה של עיני יחד איתה, השאירה סבתה למשפחתה מסר מוסרט שתיאר להם את הפרידה שלה מהעולם. בסרט המרגש שיצרה עיני היא בוחנת את הדיאלוג שנוצר בין מי שחווה את הפרידה ממקורבו ממקום מאוים וכאוב, לבין מי שחובק את המוות כחלק מחייו.

אריאל עיני

הגר ברקת // המכשפה והזאב

הגר ברקת מהמחלקה לתקשורת חזותית בשנקר יצרה מיצב איורי תלת־ממדי וחוויתי, העוסק באלמנטים המפחידים ובדימויים המאיימים הגלומים בעולם אגדות הילדים. ברקת התמקדה דווקא בדמויות הרשע ובאלמנטים המפחידים ובחרה להציג אותם באופן מרוכך יותר, שמאפשר להתידד ולהתקרב אליהם. הדמויות מוצגות מזוויות מבט שונות, לעיתים אפילו עם קצת הומור, ונחשפים בהן צדדים אחרים ולא רק רוע אבסולוטי, שמשולבים בהם שפה האיורית שמחברת בין הגותיקה ואמנות ימי הביניים לארט־נובו.

הגר ברקת. צילומים: טל סולומון ורדי

זהר יוסיפון // הגירה דיגיטלית

כמו כל מהגר, אומרת זהר יוסיפון מהמחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה, גם המהגרים הדיגיטליים שמתוארים בסרט שיצרה סובלים מקשיי שפה, תרבות, התנהגות. את כל אחד זה פוגש במקום אחר: ברצון הכמעט סיזיפי להיות הכי מעודכן, בשיתוק מול מה שהיה מוכר ועכשיו כבר לא, באכזבה, ובבדידות. כל אלה באים לידי ביטוי בטסטמוניאלס מוקלטים, איור והנפשה: הקושי היום־יומי האישי או המקצועי של מעבר מעולם אחד לעולם אחר. 

זהר יוסיפון

חופית בן־נון // התוצאות של הטרור

בשנת 2003, כשהיא בת 10 והאינתיפדה השנייה בשיאה, חופית בן־נון מהמחלקה לתקשורת חזותית במנשר ציירה קומיקס שביטא את נקודת מבטה על האירועים הביטחוניים שפקדו את ישראל באותה העת. 15 שנים מאוחר יותר היא מצאנה את הקומיקס בבית הוריה והחליטה לאייר אותו מחדש על בסיס האיורים המקוריים תוך שהיא משאירה את הטקסט המקורי. את הספר שיצרה מלווה משחק זיכרון המציג לכל זוג קלפים שני דימויים שונים תחת אותה המילה – אחד מהם מציג את המילה כפי שהיא, באופן פשוט, והשני מציג פרשנות מקומית עכשווית.

חופית בן־נון

יובל סלינגר // הדיג והרוח

סיפור הדיג והרוח שאיירה יובל סלינגר מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל הוא ספר־קונצרטינה לילדים, הלקוח מתוך סיפורי אלף לילה ולילה. העלילה הארוכה והמבוכית מובילה את הקורא לסיפור נוסף בשם ׳׳סיפור הנסיך המשותק׳׳, והיא פורשת מגוון עשיר של דימויים צבעוניים שאויירו באקריליק, המאפיינים את רוח הסיפורים. הפורמט המוארך מציג את המסע שעוברות הדמויות כמן מסדרון ארוך, שסיפור אחד מתוך כמה לילות יכול לסחוף אליו את הקורא. 

יובל סלינגר. צילומים: מ״ל

יוליה טורקינץ // אתה לא

יוליה טורקינץ מהמחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון עוסקת בחוויות של ילדים שהיגרו לישראל לאחר התפרקותה של ברית המועצות, וגדלו בין שתי התרבויות: התרבות הישראלית והתרבות הסובייטית. הספר המרגש שאיירה מתמקד במתח שבין דור הילדים לדור ההורים, ומחולק לארבעה פרקים הכוללים מספר סטריפים של קומיקס. כל סטריפ קומיקס מתבסס על טענה/האשמה כלפי הדור הצעיר, מצד ההורים או מצד החברה הישראלית. הפרויקט מתבסס על ראיונות עם אנשים המייצגים את הגיל והמגזר, ועל פוסטים ושיתופים בקבוצות פייסבוק של המגזר הרוסי. 

יוליה טורקינץ

יערה גולדברג // שלוש ילדות־רופאות

יערה גולברג מהמחלקה לתקשורת חזותית בשנקר איירה את הסיפור ״שלוש ילדות-רופאות״, שנכתב על ידי סופרת הילדים ימימה אבידר־טשרנוביץ׳, וראה אור לראשונה בשנות ה־40 של המאה ה־20. בסיפור, דנה, ארה ותותי מנסות למצוא דרך יצירתית ותמימה להתמודדות עם השעמום של החופש הגדול, ומהלך האירועים מתואר באיורים משובבי נפש, בסקלה צבעונית שמתבססת על ורוד וכתום עזים.

יערה גולדברג

ישי גרייזמן // מפה לאוזן

כסטודנט במחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חלון, העיר תל אביב כעיר שכנה לחולון, היוותה בעבור ישי גרייזמן סביבת עבודה בעלת השראה רבה: נחשפו בפניו דמויות ופינות איקוניות מקומיות שעודדו אותו לאייר ולתפוס את הרגע. גרייזמן אייר סדרת מפות המציגות את הדמויות שמאכלסות את תל אביב, הקבועות והזמניות, לצד מסלולי הסיור שבהן אפשר למצוא אותן. מלבד התשוקה שלו לאיור ועיצוב גם בישול וחווית האירוח באים לידי ביטוי במפות חלק מהותי בחיי היום־יום שלו ושל העיר.

ישי גרייזמן

נדב הלוי // אנומה אליש

נדב הלוי מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל אייר את סיפור הבריאה הבבלי, המלווה בפרשנות צורנית חדשה לפנתאון האלים השומרי. הספר, שהופק ידנית בדפוס משי, עוסק בעימות בין הדור הקדום של האלים המיצג שמרנות לבין הדור הצעיר המייצג קידמה, המתוארים כולם בדימויים מלאי צבע ועוצמה. הוא הודפס כקונצרטינה אחת ארוכה ומרשימה, שהפכה את את הספר לאוביקט ורסטילי שאפשר לדפדף בו, לפרוש אותו ולאחסן אותו בקלות.

נדב הלוי. צילומים: מ״ל

סרגיי איסקוב // עלילות גלגמש

סרגיי איסקוב מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל אייר ספר מסעות למבוגרים, שכולל פרשנות חדשה לאפוס המסופוטמי עלילות גלגמש. הספר, שהודפס בהדפסת ריזוגרף, מציג את המצב האנושי ונוגע בהבטים פסיכולוגיים שעוברים הגיבורים באיורים מרשימים ומלאי תנופה. איסקוב התמקד במעשיהם של הגיבורים, העלה על פני השטח את המתחים ביניהם תוך שהוא בוחן הבטים כמו העולם הפראי מול התרבותי, יצריות ומיניות, אכזריות, אגו, חיי נצח ואפסות האדם.

סרגיי איסקוב. צילומים: מ״ל

רוני שלו // צריכה, אהבה

בעידן העכשווי של מסכים וצרכנות מוגברת, רוני שלו מהמחלקה לתקשורת חזותית בשנקר סבורה שהאופן שבו אנו צורכים זוגיות זהה לאופן שבו אנו צורכים מוצרים חומריים שונים. שלו עיצבה סדרת אוביקטים מאויירים המתייחסים לפער בין הפנטזיה של הזוגיות המושלמת לבין הקושי הגדול לממשה בחברה קפיטליסטית. כל אוביקט מביא לידי ביטוי חוויה נחשקת בנרטיב החיים הזוגי, ובו זמנית גם את האכזבה ממנה, והכל תוך שימוש בטכניקה מצביעת רכבים, שיוצרת אף היא אוביקטים נחשקים במיוחד.

רוני שלו. צילום אריאל מדינה

שקד גינות // עיר־בר

שקד גינות מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל איירה וכתבה ספר פואטי למבוגרים בשם עיר־בר, שעוסק בנקודות המפגש בין עירוניות ארץ־ישראלית לטבע מקומי, דרך ארבעה סיפורים. כל אחד מהסיפורים מתמקד בעיר אחרת ובמין אחר של בעל חיים מקומי: שפני סלע בערד, תנים בתל אביב, צבאים בירושלים וצבועה מפוספסת אחת ממודיעין. כל סיפור מבטא פן אחר של עירוניות, של טבע ושל השטח החופף בין השניים. האיורים הנפלאים בשחור־לבן משמשים בעבורה ככלי לשחזור התחושות והמחשבות הללו באופן חוויתי, ופותחים צהר לפרשנות, למחשבה ולדמיון.

שקד גינות

The post בוגרים 2019 // איור appeared first on מגזין פורטפוליו.

אריה קופרשמידט // פינבול זרמים

בפרויקט הגמר שלו במחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון, אריה קופרשמידט יצר משחק פינבול המנגיש עשרה זרמים ביהדות בצורה אינטראקטיבית בעבור בני נוער. קופרשמידט ביקש לבטל אנטיגונזם, לקרב ולגרום להכרת השונה בחברה הישראלית, ולהבנה שהחברה הדתית מתפלגת לזרמים השונים זה מזה. במהלך המשחק השחקן נכנס בכל פעם לעולם של זרם שונה ולומד על אופיו. בכל פעם שהכדור פוגע בדימוי במשחק, השחקן מקבל עליו הסבר קצר וניקוד. כל זרם מעוצב בשפה שונה שנובעת מההיסטוריה ומהתרבות שלו, בעזרת סמלים ודימויים שונים, תנועה, טיפוגרפיה וסאונד.

אריה קופרשמידט

בר גליק // Sounds of Silence

הסיפור מאחורי השיר ״צלילי השקט״ של סיימון וגרפונקל עומד בבסיס פרויקט הגמר של בר גליק מהמחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה. תוך שימוש בטכנולוגיית מציאות רבודה, אנימציה תלת־מממדית ושילוב קטעי סאונד, גליק יצר מעין סרט דוקומנטרי המחולק לשבע אפיזודות שמוגשות דרך הדפסות בתלת־ממד, טאבלטים ואוזניות. גליק הפך את המבקרים לחלק פעיל ובלתי נפרד מהיצירה: הם קיבלו מצלמה, שהיוותה מעין חלון הצצה לסיפור ההיסטורי, איפשרה להם לשוטט בסיפור ובסופו של דבר יצרה לכל אחד ואחת חוויה אישית ושונה. 

בר גליק

גל ברין // מאלום, ה־א״ב של הרוע

רוע הוא מושג מורכב, אומרת גל ברין מהמחלקה לתקשורת חזותית במנשר: מצד אחד קל מאוד להגדיר מעשים או אנשים כרעים, ואנשים משתמשים במושג הזה על בסיס יום־יומי. מצד שני, כשנכנסים לעומקו של המושג, אין הסכמה על משמעותו ואין לו הגדרה אחת ויחידה. את המחקר היסודי שביצעה היא מביאה ליבי ביטוי ב״מאלום״, מגדיר רוע אלפביתי מקיף ומטריד במיוחד, המקטלג פרשנויות שונות לרוע לפי גישות שונות הקיימות בעולם.

גל ברין. צילומים: רותם שמואלי

דניאל אליאס וניר להד // Nugget & Penny's Adventure Machine

דניאל אליאס וניר להד מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל יצרו משחק מחשב מרשים במיוחד המיועד לשני שחקנים. האחים פני ונאגט יוצאים להרפתקה לא שגרתית: המכונה המעופפת שלהם מתרסקת לאחר שנקלעו לסופת מטאורים אימתנית וכעת עליהם למצוא את חלקי המכונה כדי לשוב לביתם. בדרך יתעמתו עם רובוט נקמן, ינוסו מרגלי ענקים ויאבקו בקופים שובבים. המשחק כולל שלושה עולמות שבכל אחד משימה הדורשת שיתוף פעולה וחידוד מיומנות; המטרה בכל משימה היא להשיג את אחד מחלקי המכונה החסרים. כל מרכיבי המשחק נוצרו תחת ידיהם של אליאס ולהד, לרבות איור, הנפשה, תכנות, עיצוב, גיים־דיזיין ולבל־דיזיין.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

דניאל אליאס וניר להד

טל גולן // הסדנה

טל גולן מהמחלקה לתקשורת חזותית בשנקר עסקה בפרויקט הגמר שלה בדיבור הגברי שבעבר נחשב ל״דיבור מלתחות״ (של חדרי הלבשה), וכיום הוא קיים בשימוש מוכר – ומטריד – בציבור. הסרטון הלכאורה משעשע שיצרה מציג את תופעת ההחפצה המילולית באמצעות המחשה ויזואלית של סלנג גברי. ייצוג מילות הסלנג דרך החזרתן למשמעות המקורית ממחישה את האבסורד בשימוש הגברי במילים אלה כלפי נשים, ויוצר מודעות לשימוש בהן בצורה אפקטיבית ולא דידקטית.

טל גולן

ליעד שדמי // סוגרים כל החנות חיסול

שלטי בתי עסק ברחובות הראשיים בישראל היוו את הבסיס למחקר הגרפי המצולם של ליעד שדמי מהמחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. שדמי מציג את המחקר המקיף בספר עב כרס מרשים, שמכיל תיעוד יוצא דופן של השלטים והשוואות ובדיקות על־פי פרמטרים שונים בתקשורת חזותית, כמו חזות השלט, השפות שמופיעות בו, הטיפוגרפיה השונה, הדפוסים שחוזרים בעיצוב השילוט של סוגים דומים של עסקים (שווארמיות, מספרות) ועוד. הפרויקט מציג מסקנות ותופעות שקיימות בשילוט, שמבטאות את תמונת המצב הלא מאוד מחמיאה של העיצוב הגרפי ברחוב הישראלי לשנת 2019.

ליעד שדמי. צילומים: קית׳ גלסמן

מיכל שומר // עברית רב־מגדרית

אל פרויקט עברית רב־מגדרית ניגשה מיכל שומר מהמחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון מתוך ההבנה שהשפה העברית היא שפה פטריארכלית, שבה במקרים רבים הנשים מודרות מהשיח: יש חלוקה דיכוטומית בין גבר או אישה, אין מקום לרצף המגדרים שביניהם, וקיים דיסוננס בין השפה ומי שהיא מייצגת, לבין מי שהיא אמורה לייצג. שומר חקרה את צורניות האותיות באופן ידני, תוך מתיחה של גבולות העברית וגבולות הקריאות לסירוגין, ועיצבה מערכת של אותיות עבריות חדשות, המאפשרות קריאה וכתיבה רב־מגדריות, לצד סימן ניקוד רב־מגדרי שמקל על הקריאה.

מיכל שומר

שלומי יצחק // כהניזם

שלומי יצחק מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל הציג בפרויקט הגמר שלו מחקר גרפי המנסח את מאיר כהנא כתופעה; ״חשוב לי להעלות את הנושא לתודעה ולהנכיח את הרלוונטיות של כהניזם במקרי טרור־יהודי וכניסת ׳עוצמה יהודית׳ לכנסת ה־21״, הוא אומר. הספר המקיף והמטריד שיצר מנהל דיאלוג בין מסמכים היסטוריים, מכתבים אישיים, שלטי מודעות, קטעי עיתונות וקטעי וידיאו, שמתלכדים לסיפור על רוע, אנושיות, גזענות ואלימות.

שלומי יצחק. צילומים: מ״ל

The post בוגרים 2019 // תקשורת חזותית appeared first on מגזין פורטפוליו.

אבי שיאון // פָּתַחְתִי דֶלֶת, וְעָמַדְתְּ שָׁם

פרויקט הגמר של אבי שיאון, בוגר המחלקה לצילום במנשר, עוסק בנשיות ובהתבגרות הגוף, תוך בחינת יחסי כוחות בין הצלם לאובייקט שלו. השם הפיוטי ״פָּתַחְתִי דֶלֶת, וְעָמַדְתְּ שָׁם״ מתאר תהליך עבודה שבו במשך כשנתיים צילם שיאון את אשתו, איילה, כשהוא מתכתב עם מסורת ארוכה של צילום וציור מודל נשי, אבל גם עם מעמדה המקודש של ״אשת האמן״ באמנות – בתפקיד מודל, מוזה, רעיה ומושא תשוקה. ״במהלך המסע הצילומי הזה, איילה שיחקה, התחפשה, התפשטה מולי, ואפשרה לי לראות צדדים חדשים לא רק בגופה אלא גם באישיותה.

התמונות מבקשות לחקור את הגוף הנשי המבוגר, דרך התייחסות לסטריאוטיפים של דימוי הגוף הצעיר דווקא. אלה, מקבלים משמעות שונה מבעד המצלמה החוקרת־חושפת: עדינות של הבעות, יציבות במחוות גוף, תנועה והקפאה״. לדבריו הוא ״בוחן את גבולות החשיפה של הגוף והנפש, ומאידך הוא מציג אותה כדמות חזקה המודעת לסיטואציה, לגופה החשוף וגם לכוחה מול הצלם״.

אבי שיאון

אנדריי איסקרוסלקו // זכרונות ביתי

גוף העבודה של אנדריי איסקרוסלקו, בוגר המחלקה לצילום בוויצו חיפה, מורכב כפסיפס מפיסות עבר והווה. כמי שגדל בבית מהגרים, עם זכרונות ילדות שכבר נראו לו בדויים בחלקם, השיבה עם המצלמה לבית סביו ברומניה היתה כמו מסע בזמן. ״מצויד במצלמה יצאתי למסע אל עברי – מהמקום שהוא ביתי, אל המקום שהיה ביתי. אל המקום אליו נושאים אותי זכרונותיי מימי החופש הגדול של ילדותי, שביליתי בביוש ובשטיי שברומניה, ימי הקיץ עם סבי וסבתי״. איסקרולסקו מביא בצילומיו ניחוח של עולם אחר, לא של ילדות אלא של זקנה שנותרה בבדידותה – זיקנה עיקשת, נאחזת במנהגים אנכרוניסטים ובנוף שהפך לנדיר בעולם האחיד שבו אנו חיים היום.

״זיכרון אחד נותר חד בזיכרוני. נסענו בשבילי עפר, עלינו על גבעה ועצרנו לאכול אוכמניות בצד הדרך. לפתע הגענו לעולם השייך לעבר, באר־מים, תנור חימר, רפת ושירותים אליהם צריך ללכת עד לפינה רחוקה בשדה. התרוצצתי ושחקתי בין גבעולי התירס, שתיתי חלב שחלבתי מהפרה – נדמה היה לי שהזמן עצר מלכת״. קרובי משפחה ומכרים רחוקים, קשישים בבדידותם, ממלאים את צילומיו שנראים כשלוחי מבטו של ילד סקרן, שהפך לבוגר בעל מבט עדין וחומל.

אריאל הכהן // אופטיקלנד

בפרויקט הגמר שלו במחלקה לצילום בבצלאל, עוסק אריאל הכהן בתשוקה לראות, באמצעי הראייה המממשים תשוקה זו, ובקשר של אלו לשליטה ויחסי כוח. הכהן בוחן את המבט – הישיר, העקיף, הפרשני או המוסח, באמצעות הצילום. המצלמה אינה רק כלי מתעד אלא אמצעי הדגשה ומניפולציה, שמוביל את מבטו של הצופה אל היעד (לעתים בלתי ידוע) שאליו מכוון אותו הכהן.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בהצבת הפרויקט המינימליסטי, שיבץ הכהן במרחב מבטים צולבים, מבטים מצמיתים, מבטים רבי משמעות, הקבלות והתנגשויות – בין הדינמי לסטטי – בקבוצת השחיינים העומדת לזנק אל ים סוער, ונציג בודד שולח מבט לאחור (משקפות השחייה משמשות תזכורת לאמצעי הראייה והכיסוי); בין ההירואי לפאסיבי – בקבוצת החיילים הישנים באוטובוס. משחקי משמעות של ראייה והסתרה – בין העין המוסתרת בדיוקן גבר יחיד לבין הגבר האחר, המישיר מבט.

אריאל הכהן, כח עליון

שאטל

ארקדי ספיבק

ארקדי ספיבק מתבונן בבית־סטודיו שלו ככר פעולה ממנו הוא יוצא למסעות דמיוניים, מלווה בחתול שחור שהוא מכנה ״נושא הכלים שלי״, כאילו היה הוא עצמו דון־קישוט שחוקר עולם קטן מאוד – פנים הבית. ספיבק, בוגר המחלקה לצילום בבצלאל, משתמש במגבלות העומדות בדרכו כנקודות המוצא לעבודות. חדרי הבית, החפצים והדמויות משנים את ייעודם ותכליתם, פונקציות חדשות נבדקות, ומועלות אפשרויות לפעולות בתוך הממלכה הביתית: במקלחת הוא יושב לאכול, שואב אבק הופך לכלי נשק או למכשיר עינוג עצמי, את גופו הוא משכיב למנוחה על מתקן לייבוש כביסה או הופך אותו לכלי נגינה המפיק צלילים מוזיקליים.

העולם המקביל המתקיים בחלל הבית מורכב מטקסים חושפניים. ״נוכחותי מגולמת לעיתים מתוך עמדה של תשוקה ולעיתים כאקט נרקיסיסטי, שהופך את האמן למעין קדוש מעונה״. הפעולות הנעשות במרחב הבנאלי והיום־יומי מציעות קריאה אירונית ומבט מפוכח ומשועשע – שאותו מספק גם החתול המשתומם. רגעי התיעוד הפרטיים של פעולות בנאליות ואבסורדיות, כמשחק ילדים שנתפס בעין המצלמה, מעלים שאלות על גבריות, על יצירה ועל חופש.

אקדי ספיבק, מזבח כביסה

יום עומר // להחזיק מים

תהליך הצילום של יום עומר ממוקם על התפר שבין צילום דוקומנטרי לצילום מבוים. בפרויקט הגמר שלו במחלקה לצילום בבצלאל הוא מביט על סביבתו הקרובה והחיצונית באופן זהה, ויוצר חיבורים בין עולמות שונים. הצילומים נראים לרגע חסרי ייחוד, ומיד לאחר מכן מתפענחת מהם איזו אינטימיות חושפנית. ״בתצלומים טמונים מערכי ניגודים המעצימים את הדרמה – עוצמה ועדינות, סדר וכאוס, יופי והתכלות. הם מדגישים את החוויה האנושית האותנטית, את שבריריות האדם ואת חוסר השליטה בחייו, ובזאת יוצרים הזדהות״.

המתח הטעון בעבודות נובע גם מהשילוב של צילומי ״רחוב״, בהם מככבות דמויות הנראות מרוחקות מעולמו של עומר, בעוד שחלק מגיבורי העבודות הם בני משפחתו הקרובה. גם אם הוא עצמו אינו מצביע על ההבדלים, עולה רגישות מיוחדת מהאופן בו הוא מתעד ומתבונן במחלתו של אביו, במשפחה הסובבת את מיטת חוליו וברגעים של התכנסות אישית, במרחב פרטי שנחשף לעין הצופה.

יום עומר

צליל דקלו

צליל דקלו מהמחלקה לצילום בבצלאל מנסה להביע תנועה בצילום סטילס, ובוחנת את הקושי שבסתירה בין גוף נע לצילום המקפיא את הרגע, ״באמצעות שינוי המרחב והזמן של האובייקט בהעברתו אל תוך העולם המטאפיזי שבו הוא ממשיך לנוע בחופשיות״. בדרך מקורית היא בוחרת להכפיל את הדימוי, לחתוך את הנייר המודפס ולשלב בו קיפולים וחוליות – כאמצעים שיאפשרו לגופים המצולמים לנוע במרחב הקפוא של הפריים שלה.

״קצת אחרי תחילת העבודה על פרויקט הגמר התגלתה אצלי בעיית ראייה, שהקשתה על היכולות הצילומיות שלי וגרמה לשינוי בפרספקטיבה – בדרך שבה אני רואה דברים. מאותה נקודה השפה הצילומית שלי התעצמה, בהתאם לחוויה שחוויתי, ההכפלות והחשיפות הכפולות בצילומים הפכו לאינטנסיביות״. דקלו משתמשת בטכניקות דיגיטליות ובעבודת־יד, כדי ליצור הרף עין של תנועה באוביקט הקפוא. חלק מהעבודות דינאמיות ומגיבות לתנועה סביבן, כמובילים קינטיים ולצידן היא מציגה הדפסות בגדלים בלתי שגרתיים ואלבומים המחזירים את הצילום לממד הביתי.

צליל דקלו, דנה ומרים

שלו אריאל // היופי החדש

״הן היופי והן הכיעור שייכים למי שיודע לראות ולהעריך אותם״. שלו אריאל מקבץ בפרויקט הגמר שלו במכללת הדסה דימויים שהיו מסווגים כ״מכוערים״. על־פי ראייתו ניתן לגרום לכיעור להראות יפה בעיני הצופה: ״יופי וכיעור מוגדרים מכוחן של מוסכמות חברתיות, אולם בעידן הפוסט־מודרני השתנו המוסכמות, בין היתר אלו הנוגעות למיתוס היופי ולמגדר.

החשיפה לדימוי טעונה ומייצגת מנעד רחב של סמלים תרבותיים והיסטוריים, שעליהם נשענים הפרשנות והניתוח האישיים שלנו כצופים. לפיהם אנו מחליטים בשבריר שנייה – האם הדימוי יפה או מכוער.״ באמצעות ההחלטות האסתטיות והאמנותיות שלו, אריאל מנסה להטות את הסיווג ולגרום לחישוב מחדש של ערכי היופי.

שלו אריאל

The post בוגרים 2019 // צילום appeared first on מגזין פורטפוליו.

גילי שוורץ וטל עזר // עיר בעידן של תחבורה אוטונומית

אם במאה ה־20 מכוניות חסרות אינטליגנציה גרמו לאנושות לבנות בעבורן גן עדן למכוניות, הרי שבמאה ה־21 הן תהיינה חכמות יותר וכך גם האנושות צריכה להיות. רעיון זה עומד בבסיס הפרויקט של גילי שוורץ וטל עזר, מבית־הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב. הפרויקט מציע סופרפוזיציה בין רובד פיזי לבין רובד וירטואלי, מתוך הנחה שהעקרונות המתווים את מהפכת התחבורה האוטונומית הם חלק ממהפכה גלובאלית שתשנה את המרחב האורבני. המענה המוצע לכך הוא של עיר דינמית, המבטאת עקרונות של זמניות וטשטוש היררכיה, ומקדמת תפיסות של שירות, שיתוף וקהילתיות, וקיום אינטראקציה פיזית בעידן דיגיטלי.

מור פלג ודביר דור // בנה (את) ביתך V2.0

קריאת הנוף התרבותי של בתים צמודי קרקע בישראל כ״סגנון עממי ישראלי״, וההבנה שיש ללמוד אותו ולפעול בו ככזה, הוא הרעיון העומד בבסיס הפרויקט של מור פלג ודביר דור, מהמחלקה לאדריכלות בבצלאל. טענת המחקר שביצעו גורסת שככל סגנון, גם הסגנון העממי עוסק בסדרי יום, בתפיסות עולם ובקשרים בין הנכון והיפה. אלא שבניגוד לסגנונות ״מלומדים״ ובהיעדר מסורת מקומית, הוא עושה זאת במסגרת של מקומיות מסורתית יום־יומית, לא אידיאלית ולא מקצוענית, ונשען על חלומות בורגניים משותפים ועל פתיחות מוחלטת לדימויים ולתכתיבי טעם.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

תשובתן של פלג ודור לשאלה העולה מכך לגבי התפקיד המקצועי־אדריכלי בהתפתחות בית החלומות הישראלי היא פשוט לוותר עליו. במקום זאת הן מציעות לייצר מערכת מורכבת המתבססת על עקרונות היסוד של הסגנון העממי הישראלי, שמתווכת באופן שוטף ומתמיד בין חלומותיו של הדייר־יצרן, אילוצי החוק והמציאות בשטח.

מג׳די אבו ג׳ביל // גבעת הצעקות – מג׳דל שמס

גדר ההפרדה בין סוריה וישראל חסמה כל אפשרות לקיום קשר פיזי בין תושבי הכפרים הסוריים שברמת הגולן למדינת האם שלהם, ובתוך כך הובילה אותם ליצור אמצעי תקשורת חלופיים, הבאים לידי ביטוי בצעקות משני עברי הגבול. הפרויקט של מג׳די אבו ג׳ביל, מהמחלקה לאדריכלות בוויצו חיפה, מתייחס לטקס הצעקות שמתקיים בין שדות המוקשים בכפר מג׳דל שמס, ומציע להפוך את גדר ההפרדה בין האנשים לציר המקשר קולות ורגשות בין שתי המדינות.

 הדר כדורי // מרחב הביניים הפרברי בישראל

הפרויקט של הדר כדורי, מהמחלקה לאדריכלות באוניברסיטת אריאל, דן בתופעה הנפוצה של התרחבות ערי הלוויין והשינה על־ידי שכפול בניינים, ללא יצירת עירוניות אמיתית, ומתייחס לראש־העין, עיר שבה קיימים מרחב היסטורי ישן ומרחב של פיתוח חדש, כמקרה בוחן: הבינוי החדש שבה מייצג את תופעת המגדלים ומורכב מ־19 רבי־קומות, ולעומתו אזור ואדי רבה מייצג את הזיכרון ואת נכסי העיר. הפרויקט בוחן את האופן שבו הזיכרון של העיר הוותיקה מסוגל להתרחב לחלקיה החדשים, כך שיהיו חלק בלתי נפרד מערכיה העירונים, ומנסח מערכת יחסים חדשה, דיאלקטית, שתאפשר קיום שיח ביניהם מבלי לבטל את סוגי המגורים השונים.

אופיר הלמן // אוֹרבני

אוֹרבני הינו מסלול תנועה ושוטטות המחבר בין שוק לוינסקי לבין גינת לוינסקי, שמטרתו למשוך אנשים שונים לגינה, ובכך להרחיב את התמהיל האנושי בה ולשנות את אופייה. המרחק בין השוק לגינה הוא 400 מטרים בלבד, אך מדובר בשני קצוות מנוגדים בכל מובן אפשרי: גינת לוינסקי נתפסת כמקום מרתיע, עזוב ומאיים, בסיס לחוסר מעש ולפשע, ואילו שוק לוינסקי הוא מקום מרכזי, דינמי, שוקק ומצליח, שמושך אליו מבקרים רבים לאורך כל שעות היום.

אוֹרבני, הפרויקט של אופיר הלמן מהחוג לעיצוב פנים במכללה למנהל, מאפשר חיבור בין שני הקטבים באמצעות טיפוח חווית שיטוט עירוני המחברת בין נושא האוכל של השוק לבין מקומות השהייה וההפסקה שמאפשרת הגינה, תוך יצירת מסלול עירוני בו משתלבות פונקציות נוספות המשרתות אותה. המדרכה משמשת כהזדמנות לחיבור בין שני קצוות הרחוב ויצירת מקומות מועילים לקהילה, מתוך כוונה שתמהיל המשתמשים החדש בגינה, ובכלל זה משתמשי השוק, ייצר התייחסות חדשה אליה ואף יסייע לשילובם של מבקשי המקלט בעיר.

שני אסא // אדוות זיכרון

כיצד אפשר לזכור מקום שמעולם לא היית בו? מהי המשמעות של זיכרונות אלה? אגם החולה נחקק בזיכרונות אישיים וקולקטיביים בתור סיפור של מדינה, של טבע, של משפחה ושל פרט, וייבוש האגם נחקק כסיפור ניצחון לאומי של האדם על הטבע ולזיכרון קולקטיבי של עם. שני אסא, מהמחלקה לעיצוב פנים, מבנה וסביבה בשנקר, היא בת קיבוץ חולתה, שבוחנת את המושג זיכרון דרך אגם החולה, שהיה חלק מסיפורי הילדות עליהם גדלה.

לאחר שעמק החולה עבר שינויים רבים שהשפיעו עליו ושהפכו אותו למקום המוכר כיום, הפרויקט מבקש לייצר בו מרחבי שהייה שידגישו את ייחודם של המקום ושל הרגע; מרחבים שיאפשרו למבקר אקראי, נטול זיכרון אישי, רגעים של נוכחות ושל שייכות, שבמצטבר ייצרו זיכרון קולקטיבי עתיק ומחודש עם המקום, החי, המשתנה והנודד. האזור שאליו מתייחסת ההצעה הוא שטח מטע של עצי פאולוניה, שנמצא במקום בו שכן האגם, שאינו משמש לחקלאות או להתיישבות ושניתן להגדירו כטבע מעשה ידי האדם – דוגמה לקונפליקט בין האדם לטבע, המתקיים בעמק לאורך השנים. שביל צף, בריכה מרחפת ומצפה, שמשתלבים בו, הם שלושת המרחבים שמציעה אסא כדי ״לדברר״ את מושג הזיכרון: את הבית, את החלום ואת ציר הזמן. השביל הצף מסמל את העבר והזיכרון, הבריכה מסמלת את הבית ואת ההווה, והמצפה מסמל את העתיד ואת החלום.

מריה לובבין // מסבנת אל־פאר

מסבנת אל־פאר בלוד, היה מבנה ששימש בעבר כבית־בד ומפעל לייצור סבונים וכיום נותרו ממנו שרידים בלבד. הפרויקט של מריה לובבין, מהמחלקה לעיצוב פנים במכון טכנולוגי חולון, מתערב בשרידים אלו במטרה לשקם את המבנה ולחדש את הפעילות בו באמצעות הוספת בנייה חדשה, ובמקביל מבקש להביע את זיכרון המקום באמצעות הותרת חלקו הפנימי, שסבל מהרס כמעט מוחלט, תוך יצירת מעין גן פנימי.

ההצעה משלבת מרחבים משוחזרים המציגים את שלבי ייצור הסבון משמן זית, כשהבנייה החדשה תומכת במבנה הישן המצוי בסכנת קריסה ומביעה כבוד לחומות העתיקות באמצעות ניתוק מהן. בייעודו החדש־ישן המבנה אמור לשמש כבית בד ומסבנה המשלבת ייצור מסורתי עם ייצור עכשווי המתבצע בחלק החדש, לצד גלריה שתחשוף את פעילות הייצור לעין העוברים ושבים וחנות לממכר מוצרי המקום. החנות תפנה לכיוון השוק, כך שהמבנה יוכל לשרת את המצויים בו, ולהוות חוליה מקשרת עם האטרקציות ומרכזי הפעילות של העיר העתיקה.

The post בוגרים 2019 // אדריכלות ועיצוב פנים appeared first on מגזין פורטפוליו.

לקראת ראש השנה פנינו לבעלי תפקידים חדשים בשדות העיצוב והאמנות שנכנסו לתפקידם בשנה האחרונה ופותחים כעת שנה חדשה. הם צמחו בשדות העיצוב והאמנות המקומיים ועסקו עד כה בהוראה, במחקר, בניהול וביצירה. חלקם רואים בתפקידם החדש הזדמנות לפיתוח רב־תחומי, חלקם מדגישים את האחריות הסביבתית, הפוליטית והחברתית שבתפקיד, וחלקם מקווים ליצור תחושת שייכות ובטחון שתוליד יצירתיות ורעיונות חדשים.

צעד אחר צעד עם בניית תכנית שימור, מורשת והנגשה ארוכת טווח, אני מקווה להביא להגשמת החזון של הקמת ״הבית לצילום״ בארץ, במוזיאון ארץ־ישראל

גיא רז. צילום: טל שוורץ

גיא רז

בן 55. אוצר לצילום במוזיאון ארץ ישראל, תל אביב.

מה עשית קודם

מאז 1993 צלם, חוקר ואוצר עצמאי לצילום. במהלך השנים, לצד היותי צלם פעיל המציג בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם, התחלתי להתחקות אחר ההיסטוריה של הצילום בארץ. בשנת 2000 ערכתי שני גיליונות של מגזין האמנות סטודיו, שנקראו ״על היסטוריה של צילום מקומי״. אלו הובילו להוצאתו לאור של הספר ״צלמי הארץ״ (2003) ובו קורות חייהם של 200 צלמות וצלמים. מאז אצרתי תערוכות צילום בדגש מקומי, היסטורי ועכשווי בארץ ובעולם, רבות מהן הוצגו במוזיאון ארץ־ישראל.

ציון דרך מהשנה האחרונה

בשנה האחרונה התמקדתי בכניסתי לתפקיד ולימודו בתוך מארג המוזיאון. לצד זה אצרתי ארבע תערוכות הממשיכות את רעיון חקר והצגת ההיסטוריה של הצילום בארץ. במוזיאון ארץ־ישראל אצרתי את ״דוד רובינגר – אמת צילמתי״ ואת ״הים של תל אביב״. במקביל אצרתי מספר תערוכות מחוץ למוזיאון, ובהן ״מיכה בר־עם –  קיבוץ״ בבית שטורמן, ו־״רינה ניקובה – בלרינה תנ״כית״ בפולין.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

לאחר שנבנה השנה במוזיאון ארכיון חדש לאוספי הצילום החשובים של המוזיאון, השאיפה היא לקטלגם ולהנגישם דיגיטלית בעתיד, וכן לקלוט ולהציל אוספים נוספים. כמו־כן אני בעיצומו של מחקר מקיף על צלמי התנועה הקיבוצית, לקראת תערוכה עתידית. בכך, צעד אחר צעד עם בניית תכנית שימור, מורשת והנגשה ארוכת טווח, אני מקווה להביא להגשמת החזון של הקמת ״הבית לצילום״ בארץ, במוזיאון ארץ־ישראל.

במרכז תוצג אמנות מצוינת ופעילותו תהדהד את הרב־תרבותיות והסובלנות הדתית שמאפיינות את רמלה, על מורשתה המפוארת ומורכבויותיה

סמדר שפי. צילום: מיכל ביימן

ד״ר סמדר שפי

בת 55, אוצרת ראשית המרכז לאמנות עכשווית רמלה CACR.

מה עשיתי קודם

העשייה נמשכת במקביל לתפקיד החדש. מאז 2013 אני אוצרת אמנות עכשווית בבית ביאליק בתל־אביב. בעבודתי כאוצרת עצמאית, מתכננת את התערוכה העתידית ״רגישויות משותפות – סופה להתקיים״ (בהשתתפות מיכה אולמן, דוד בן הרא״ש, ורדי בוברוב, פסי גירש ואבנר שר), בביאנלה של ירושלים באוקטובר. חוקרת ומרצה במחלקה לעיצוב וחדשנות במכללה למינהל ובמקומות אחרים, הקרוב שבהם הוא כנס אקדמי שיתקיים בנובמבר באוניברסיטה האמריקאית בוושינגטון.

ציון דרך מהשנה האחרונה

פתיחת תוכנית התערוכות המחקריות ״אמנות בקומה השנייה״ בבית ביאליק. בתערוכות אלו יוצרים עבודות במיוחד לחלל, לאחר מחקר בארכיון בית ביאליק. הפרויקט נערך לאורך כל השנה, בנוסף לתערוכות שמוצגות פעם בשנה ברחבי הבית. עד כה הציגו בסדרה דנה יואלי, תומר ספיר ואינגה פונר־קוקוס. לצד כל תערוכה נערך מפגש עם הקהל, אנשי־רוח וחוקרים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

 חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

המרכז לאמנות עכשווית רמלה יפעל מתוך הכרה בחיוניות של תרבות ואמנות בחברה אזרחית פתוחה. במרכז תוצג אמנות מצוינת ופעילותו תהדהד את הרב־תרבותיות והסובלנות הדתית שמאפיינות את רמלה, על מורשתה המפוארת ומורכבויותיה. במהלך השנה ירחיב המרכז את תוכנית התערוכות והאירועים לחללים נוספים בעיר, יעמיק את הקשר עם הקהל ועם קהילת האמנים, שני תהליכים שהתחלנו בהם כבר בקיץ החולף.

בעולם רווי משברים אקולוגיים, על האקדמיה לקחת חלק בשיקולים ובהחלטות, ליזום באופן משמעותי את חקר התופעות והשינויים הסביבתיים בעולם מאיץ ומתפתח

יהושע גוטמן. צילום: מ״ל

יהושע גוטמן‎

בן 51. ראש המחלקה לפנים מבנה וסביבה בשנקר.

מה עשיתי קודם

לימדתי בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון ועד לאחרונה במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, כ־16 שנה. אני בעלים ושותף בגוטמן אסיף אדריכלים, משרד שעוסק בכל תחומי המקצוע בארץ ובעולם, ובפרויקטים בעלי ערך ציבורי גבוה בכל רחבי הארץ.

ציון דרך מהשנה האחרונה

בתחילת השנה ערכתי כנס בשיתוף מכון צבי מיתר לחדשנות טכנולוגית במרכז הבין־תחומי בהרצליה בנושא ערים חכמות, שהיה סיכום למחקר הבוחן את ההשלכות הטכנולוגיות על סביבת חיינו היום־יומית במובנים הפיזיים, הפסיכולוגיים והאתיים. בצד המקצועי זכינו במספר מכרזים ציבוריים חשובים בתל אביב, בנתיבות, באשדוד, בירושלים, בראשון־לציון ועוד.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

בעולם רווי משברים אקולוגיים, ההופכים לאחרונה שנויים במחלקות, על האקדמיה בכלל ועל בתי־הספר לעיצוב בפרט, לרצות לקחת חלק בשיקולים ובהחלטות כלפי השימוש במאגרי האנרגיה העולמיים, ליזום באופן משמעותי ואקטיבי את חקר התופעות והשינויים הסביבתיים בעולם מאיץ ומתפתח. רבות נחקר ונאמר על בניה ירוקה, מרחבים ברי קיימא, מיחזור ועוד. אולם בפועל השימוש בשיטות אלה הוא שולי יחסית, יקר ואינו נגיש, ולא חולל שינוי משמעותי – מרחבי או תפיסתי – אצל המתכננים, המעצבים או הציבור הרחב.

לכן נחוצה פעולה אחרת, פורצת גבולות, שתציע דרכים חדשות לחשוב על רעיונות. במהלך השנה הקרובה נבחן האם פעולה פוליטית אנטי־סקטוריאלית, שנתמכת ברוח חברתית יצירתית מהפכנית, תוכל לשנות את שיטות התכנון והיחס לעיצוב, ואת המודלים המוכרים והתפיסה הרווחת לפיה קיימת סתירה פנימית בין הטבע לסביבה הבנויה, ועל־כן לא פעם נוצר קונפליקט תכנוני המחייב אחד על חשבון השני. האם כנקודת פתיחה לדיון אפשר יהיה לחשוב על שיתוף פעולה בין השניים?

אין מקום כזה בעולם. הרכב האוכלוסייה המגוון, בניגוד לבועות אמנות אחרות, מייצב את הפקולטה כמודל מעורר השראה, והדרך שבה אנו עוברים ביחד מעוררת תקווה

גיא בן נר. צילום: וולטר סמית

גיא בן נר

בן 50. דיקאן הפקולטה לאומנויות – המדרשה, מכללת האקדמית בית־ברל.

מה עשית קודם

מרצה ומורה במדרשה ובחוץ־לארץ, אמן פעיל בארץ ובעולם.

ציון דרך מהשנה האחרונה

מאמצים נואשים לצלם עבודה חדשה חרף דרישות התפקיד (תחזיקו לי אצבעות).

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

המדרשה היא בעיני בית־הספר לאמנות הטוב ביותר בארץ (מבחינת צוות מרצים וסטודנטים). קיבלתי הצעות לנהל בתי ספר אחרים לאמנות אך סירבתי, ולמדרשה לא יכולתי לסרב. אין מקום כזה בעולם. הרכב האוכלוסייה המגוון, בניגוד לבועות אמנות אחרות, מייצב את הפקולטה כמודל מעורר השראה, והדרך שבה אנו עוברים ביחד מרתקת ומעוררת תקווה. אנו מנסים להעמיק עוד את הקשר בין אמנות למעורבות חברתית, ולעזור לכישרונות הצעירים שלנו להמריא אל־על. הם הדבר החשוב ביותר.

הקניית גמישות מחשבתית יצירתית במיוחד לסטודנטים על ידי התאמת קורסים ומגוון הנושאים הנלמדים במחלקה

אילן בז׳ה. צילום: יח״צ

אילן בז׳ה

בן 50. ראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר.

מה עשית קודם

בוגר שנקר בהצטיינות במחלקה לעיצוב אופנה. מאז עבדתי כמעצב לחברת בגיר, פולגת, מנהל מסחרי לרשתות האופנה Golf&Co, מנכ״ל Tag Women וכסמנכ״ל סחר בקבוצת H&O / Carter's / Reserved. במקביל, ב־22 השנים האחרונות מרצה במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר.

ציון דרך מהשנה האחרונה

השנה הייתי שותף מלא ופעיל במהלך הבאת והשקת המותג הבין־לאומי Reserved, מבית H&O, לארץ.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

פתיחת דלתות בין־לאומיות נוספות למחלקה, חיזוק הקשר בין חברות מובילות בחדשנות טכנולוגית ובין הסטודנטים לעיצוב אופנה, והקניית גמישות מחשבתית יצירתית במיוחד לסטודנטים על ידי התאמת קורסים ומגוון הנושאים הנלמדים במחלקה.

להוביל את הסטודנטים למימוש הפוטנציאל האישי בתכנית המבוססת על רב־תחומיות, מחקר, סקרנות ואתגר, אל אופק עיצובי־תעסוקתי עכשווי

מיכל קסטיאל. צילום: עידן גגרוס

מיכל קסטיאל

בת 48. ראש התכנית לתקשורת־חזותית במרחב, בבית־הספר לעיצוב וחדשנות במכללה למנהל.

מה עשיתי קודם

מעצבת גרפית ואוצרת, בעלת תואר שני בעיצוב רב־תחומי, מייסדת ובעלים של סטודיו mikas. עד לאחרונה שמשתי גם כאוצרת ראשית של גלריה ויטרינה במכון טכנולוגי חולון. ההתמחות העיצובית שלי בשנים האחרונות היא במרחבי למידה ומיתוג מערכות חינוך בארץ. אני מרצה באקדמיה מאז שלהי שנות ה־90 במוסדות כמו ויצו חיפה, מכון אבני ומכללת רמת־גן.

ציון דרך מהשנה האחרונה

בשנה האחרונה היתה לצוות ההוראה ולי הזדמנות לזקק את דמותו של המעצב הרב־תחומי החדש שכמעט ולא קיים בתואר ראשון בלימודי עיצוב בארץ, אך נפוץ מאוד בלימודי עיצוב בעולם. הקמנו בין היתר סטודיו לעיצוב על כל הבטיו, הפועל בין כתלי בית־הספר, ויצרנו בו מבנה עבודה זהה לתהליכי השוק, החל ממחקר וכתיבת בריף לפרויקט, דרך חלוקת תפקידים בסטודיו ועד תהליכי עיצוב שכולם משתתפים בהם. הסטודנטים מתנסים בתהליכי עבודה עם תוצרים לתיק עבודות והתנסות מעשית. מרגש לדעת ששום דבר מכל זה לא היה מתקיים בלי הסטודנטים בתוכנית ובלי העניין, הכישרון והרצינות המרגשת שלהם.

בכובע השני שלי בשנה החולפת, אצרתי יחד עם גלינה ארבלי את התערוכה ״שיבוש״, שעסקה במשבשי התרבות המבקשים לחולל שינוי מעמיק באורחות החשיבה שלנו; את תערוכת ״דימויים מהתחתית״, תערוכת כרזות מפורסמות מה־SVA שאפשרה התבוננות בנתח היסטורי של העיצוב הגרפי בחמשת העשורים האחרונים; ואת InProcess של הצורפת דניה צ׳למינסקי, שעסקה בתכשיטים המגדלים את עצמם, היבריד בין מעשי ידי אדם לטבע, ושאלה שאלות פילוסופיות על נראותם המשתנה מידי יום.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

לדייק את דמות הבוגר שלנו לעתיד לבוא בארץ ובעולם. להוביל את הסטודנטים למימוש הפוטנציאל האישי בתכנית המבוססת על רב־תחומיות, מחקר, סקרנות ואתגר, אל אופק עיצובי־תעסוקתי עכשווי, במקום שבו אנו חיים מעצבים ויוצרים תרבות. כל זה בניהול משתף עם סגל המרצים מעורר־ההשראה שלנו.

אני רואה ערך עליון בחינוך הדור החדש של המעצבים להשפעה על תהליכים בחברה הישראלית. באופק ישנם כבר פרויקטים חברתיים שישלבו את הסטודנטים ויצרו מעורבות, אמירה ושינוי במקום שבו אנו חיים, מעצבים ויוצרים תרבות.

עלינו להבין כיצד לפעול במציאות זו אל מול תיווכם הקר, ההולך ומתגבר של מסכים ושל תודעות הפועלות בתדרים וירטואליים; על אלו אידאות על האמן הצעיר להגן בתוך מערבולות הידע והנראות העודפת

יוסף קריספל. צילום: ינאי יחיאל

יוסף קריספל

בן 45. ראש המחלקה לאמנות בבצלאל.

מה עשיתי קודם

אמן, צייר, מרצה בכיר במחלקה לאמנות בבצלאל. בוגר התואר הראשון והתואר השני לאמנות בבצלאל.

ציון דרך מהשנה האחרונה

השנה הצגתי את תערוכת היחיד ה־13 שלי, ״רקע מזרחי״, בגלריה נגא לאמנות עכשווית. התערוכה עסקה במיקום מחדש של הציור, כציפוי וכרקע על גבי מצעים ואוביקטים שונים.

חזון ותוכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אחד האתגרים העומדים בפני המחלקה לאמנות הוא בתיווך לדור הצעיר – שחי בעולם שבו שולטים אינסטגרם, מציאות מדומה, ריאליטי, סלפי, פייסבוק ומדיות חברתיות – יישומים ותכונות שהשתרשו כתרבות המודדת ומעריכה את המציאות על־פי יכולתה להַראות או להיראות, ואת יצירת האמנות, שפועלת במרחבים מורכבים וסמויים, אפופת מסתורין וכמעט בלתי ניתנת לפענוח.

כשמצד אחד עומד אפלטון ומשל המערה, ומצד השני עומדת אפל והאצבעות המחליקות על מסך המגע, עלינו להבין כיצד לפעול במציאות זו אל מול תיווכם הקר, ההולך ומתגבר של מסכים ושל תודעות הפועלות בתדרים וירטואליים; על אלו אידיאות על האמן הצעיר להגן בתוך מערבולות הידע והנראות העודפת, וכיצד בתוך בליל סמיך ועכור זה ידע לאתר את קולו הפנימי ואת זהותו האישית.

מעל כל אלה, אני שואף להפוך את המחלקה לאמנות למרחב ליצירתיות, לידע, לניסיוניות ולפריצת גבולות של כל מה שמוכר, ידוע ומנוסח; מקום לביטוי, במה לדחפים אמנותיים, לתהיות, להובלת רעיונות חדשים ולאחרוּת. מרחב עדכני לחדשנות, לטכנולוגיות מתקדמות ולסימני הזמן, מקום ששואף לשיח ולפעולה במרחבים חברתיים וקהילתיים, מחשבתיים וגיאופוליטיים; מצע לאמנות חברתית, פוליטית ולגיבוש זהויות באופן שינסח ויקדם את השיח ואת הפעילות האמנותית בארץ.

השנה בלטו סרטים היברידיים, כאלו המשלבים וידאו ואנימציה, שני המסלולים שבהם המחלקה מתמחה. אופן השילוב בין פנטזיה ודוקומנטרי, ממחיש בצורה נפלאה את טבעיות החיבור בין שני מסלולי המחלקה

תמי ברנשטיין. צילום: תומי הרפז

תמי ברנשטיין

בת 43. ראש המחלקה לאמנויות המסך, בצלאל.

מה עשיתי קודם

לפני ארבע שנים הקמתי, יחד עם המיזם לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים, את פסטיבל האנימציה הבין־לאומי AniNation, ואני המנהלת והאוצרת של הפסטיבל. שימשתי כלקטורית ראשית של קרן גשר לאנימציה, הייתי מנהלת התוכן בחממת הסצנה, ביימתי ויצרתי סדרות, סרטים וקליפים בסטודיו שלי. הייתי מועמדת לפרס אופיר ולימדתי קרוב ל־20 שנה את התחומים שבהם אני עוסקת: בימוי, קונספט־ארט, אנימציה ואיור.

ציון דרך מהשנה האחרונה

סרטי הגמר של בוגרי המחלקה גרפו השנה עשרות פרסים בארץ ובעולם, בפסטיבלים החשובים ביותר בתחום. ההכרה הציבורית הזו ביצירה שהסטודנטים הקדישו לה את חייהם במשך שנה לפחות, היא מנוע משמעותי ומעודד לסטודנטים של השנים הצעירות יותר.

בהקשר זה, השנה בלטו סרטים היברידיים, כאלו המשלבים וידאו ואנימציה, שני המסלולים שבהם המחלקה מתמחה. אופן השילוב בין פנטזיה ודוקומנטרי, ממחיש בצורה נפלאה את טבעיות החיבור בין שני מסלולי המחלקה ולאן אפשר להגיע בחיבור שכזה. יהיה מעניין לראות כיצד זכיות אלו ישפיעו על יצירות השנים הבאות.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

המחלקה היתה ועודנה סמל למצוינות. שמירה על רף גבוה דורשת תשומת־לב לשילוב מאוזן ועדכני בין טכניקות מסורתיות והבאתן לשלמות ובין שימושים טכנולוגיים חדשניים המאתגרים את האופן שבו אנחנו יוצרים למסך. אני מתכוונת להרחיב את הבסיס המקצועי שהמחלקה נודעת בו בשלל תחומים, לצד התנסויות יצירתיות, ניסיוניות, הכוללות יצירה בכלים טכנולוגיים מתקדמים. אני רואה חשיבות בקידום תלמידי המחלקה לתפיסה מולטי־דיסציפלינרית דרך התנסות רבה ככל האפשר בחיבורים שונים המטפחים יצירתיות, כולל שיתופי פעולה עם מחלקות נוספות.

אשמח לעודד סטודנטים להיות חלק מהמרחב שהם חיים בו, לקחת חלק במתרחש סביבם במבט ביקורתי שמבין כמה כח יש להיותם יוצרים. בשביל לעודד מצב שבו כל הדברים הנפלאים האלו יתקיימו, אני מתכוונת לטפח במחלקה את תחושת השייכות והביטחון ליצור בסביבה תומכת, כזו שמזכירה למרצים ולסטודנטים כל בוקר, שכל הקסם הזה שנקרא ״המחלקה לאמנויות המסך״ לא היה מתקיים בלעדיהם.

חיכוך מתמיד של הסטודנטים עם העולם, כשהמצלמה היא גורם מתווך ומפרש

ערן ברק. צילום: רועי ברק

ערן חדד ברק

בן 43. ראש המחלקה לצילום, המרכז האקדמי ויצו חיפה.

מה עשיתי קודם

שימשתי כרועה לעדר של 50 חמורים, טיילתי בעולם, הקמתי משפחה + שלושה ילדים. אחר־כך הפכתי לבמאי וצלם של סרטים דוקומנטריים וניסיוניים, אוצר תוכניות של קולנוע תיעודי, לקטור ומרצה בכיר לצילום ולקולנוע במכללת אורנים ובמרכז האקדמי ויצו חיפה.

ציון דרך מהשנה האחרונה

בתחילת השנה התמניתי לראש המחלקה לצילום. אחת המטרות החשובות שראיתי לנגד עיניי היא השתלבות של המוסד והסטודנטים בחיי העיר והקהילה. השנה, בפעם הראשונה, הצלחנו להציג את תערוכת הבוגרים שלנו במרכז פירמידה לאמנות עכשווית בחיפה, הממוקם בליבו של ואדי סאליב. זאת היתה חוויה מאתגרת, שהציגה את היכולות והקולות המגוונים של המקום.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

מצפה לנו שנה עמוסה מאוד. אנחנו עומדים לראשונה לקיים קורס בשם ״סיפור, קול, תמונה״ באחד מבתי הסוהר בארץ בשיתוף עם אסירים; קורס נוסף יוצר חיכוך עם שכונת הדר בעיר והקהילה שבה; השתתפות בפסטיבל הצילום הבין־לאומי; ובעיקר חיכוך מתמיד של הסטודנטים עם העולם, כשהמצלמה היא גורם מתווך ומפרש.

הפורמט של גלריה לימודית והשיחה המתמשכת עם הסטודנטים לאורך השנה מזמנת רגעים קטנים של גילוי

אורית בולגרו. צילום: יח״צ

ד״ר אורית בולגרו

בת 41. אוצרת, מרצה וחוקרת, אוצרת הגלריה במכללת אורנים.

מה עשיתי קודם

אוצרת תערוכות במוסדות ציבוריים ופרטיים בארץ מאז 2007. זכיתי לעבוד בכמה מוסדות ברגעי התחדשות וצמיחה ולעצב את זהותם וחזונם, ביניהם מוזיאון בת־ים, מוזיאון חיפה ומכון שפילמן לצילום. כיום מתמקדת במחקר ובהוראת היסטוריה ותיאוריה של אמנות ואוצרות באורנים, בבצלאל, במכון טכנולוגי חולון ובסמינר הקיבוצים.

ציון דרך מהשנה האחרונה

בשנה האחרונה, בפתיחת התערוכות, הזדמן לסטודנטים ולי מפגש אינטימי עם האמנים המציגים שיצר מידה של קשב, ערנות ורגישות. בכלל, הפורמט של גלריה לימודית והשיחה המתמשכת עם הסטודנטים לאורך השנה מזמנת רגעים קטנים של גילוי.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

התערוכות השנה יתמקדו בחינוך ובמשפחה כמקרה מבחן וכמודל חינוכי; המוסד הראשוני ביותר של חינוך וחניכה. התערוכה הראשונה תפנה לעיצוב סביבות חינוכיות. שתי התערוכות הבאות יעסקו בדמות האב ובדמות האם כמודל חינוכי, גברי ונשי, ובציפיות המגדריות הסטריאוטיפיות מדמויות אלו. התערוכה הרביעית והמסכמת תציג את משפחות האמנים כחומר גלם ליצירה, כתא־גידול וכיחידת בסיס לבניית זהות, בה משפחות האמנים הופכים בדמותם סיטואציות ביתיות ושגורות למופרכות.

להמשיך בפיתוח האפיק הטכנולוגי־מדעי דרך שילוב קוד וקוגניציה, והאפיק החברתי של עיצוב משתף

ד״ר ליאת לביא. צילום: מ״ל

ד״ר ליאת לביא

בת 40. ראש התכנית לתואר שני בתקשורת־חזותית, בצלאל.

מה עשיתי קודם

הרקע שלי הוא רב־תחומי: בין היתר אני עורכת דין ובוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל. בעשור האחרון עסקתי בעיקר בפילוסופיה בכתיבה על אמנות, במחקר ובהוראה. המאמר האחרון שפרסמתי עסק בשאלה של זכויות רובוטים והומניזם במאה ה־21.

ציון דרך מהשנה האחרונה

ציון הדרך המשמעותי ביותר שלי מהשנה האחרונה הוא הכניסה לתפקיד ב־1.1.19. נחתתי לתוך עולם מרתק ומצאתי בו שותפים מדהימים. זו אחת התקופות המסעירות בחיי.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

בשנה הקרובה אני מתכוונת להמשיך בפיתוח של התכנית, בפרט בשני אפיקים: האפיק הטכנולוגי־מדעי, בקורסים כמו ״עיצוב בקוד״, שתלמד השנה בתכנית אביטל בן עזרא, ו־״קוגניציה ומדעי המוח למעצבים״, שילמד ד״ר רועי עמית. האפיק השני הוא החברתי, של עיצוב משתף, לדוגמה בהיפר־סטודיו ״מרד הסטודנטים״, שמעבירים פרופ׳ ענת קציר וד״ר אריאל הנדל, ובסדנת הנושא ״Social Dreaming״, של גיא שגיא. וזה רק חלק קטן מהתכניות.

האופי הרב־תחומי של המדיה החדשה מאפשר חיבורים מפתיעים, כר פורה ליצירה אמנותית חדשנית

איילה לנדאו. צילום: יח״צ

איילה לנדאו

בת 37. ראש המחלקה לאמנות מדיה חדשה, מוסררה – בית־הספר לאמנות וחברה על־שם נגר.

מה עשית קודם

מורה לאמנות בתיכון קשת בירושלים (עדיין) מרצה לפיסול במוסררה, אמנית פעילה ומציגה, לבד ובשיתוף עם אחרים.

ציון דרך מהשנה האחרונה

תערוכה זוגית שהצגתי עם הצייר מתן בן טולילה בגלריה קו 16 בתל־אביב. התערוכה הגיעה אחרי שנים של עבודה משותפת זה לצד זו, ובה הצגנו אינסטליישן משותף ללא גבולות.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

הרצון הוא למקסם ולהנגיש את השילוב של טכנולוגיה מתקדמת עם עשייה אמנותית. האופי הרב־תחומי של המדיה החדשה מאפשר חיבורים חדשים ומפתיעים בין הפלטפורמות והפרקטיקות השונות, כמו גם שיתופי פעולה מסוגים מגוונים, ועל־כן טומן בחובו את הפוטנציאל להוות השראה וכר פורה ליצירה אמנותית חדשנית, שתצעיד את תחום האמנות קדימה.

The post ראש חדש לשנה החדשה // 2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

האדריכלית ד״ר דנה מרגלית מונתה לתפקיד ראש המחלקה לארכיטקטורה במרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה. היא תמלא את מקומה של האדריכלית פרופ׳ אירית צרף נתניהו, ששימשה בתפקיד בעשר השנים האחרונות וקודמה לתפקיד סגנית נשיא המרכז, פרופ׳ שמעון עמר. 

מרגלית חוקרת אדריכלות מודרנית, הקשרים בין עבר, הווה ועתיד באדריכלות, ביטויים תרבותיים ומקומיים באדריכלות ויצירתיות אדריכלית. היא שותפה במשרד משה מרגלית אדריכלים ומתכנני ערים העוסק בתכנון ועיצוב של פרויקטים בתחום של תכנון אורבני, בינוי עיר ונוף, ותכנון מפורט של מוסדות, מבני ציבור, ומגורים בארץ ובחו״ל.

היא בעלת תואר ראשון באדריכלות מבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב, תואר שני באדריכלות מהאוניברסיטה של לונדון, תואר שלישי בהיסטוריה ותיאוריה של האדריכלות מבית הספר לאדריכלות של אוניברסיטת מק׳גיל במונטריאול, קנדה, ושני פוסט דוקטורטים מאוניברסיטת תל אביב ומהפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון.

״אני שמחה להיכנס לתפקיד ראש המחלקה לארכיטקטורה במרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה שהגיעה להישגים מרשימים בשנים האחרונות״, מסרה מרגלית עם מינויה. ״אפעל לקידום המחלקה תוך שימת דגש על חדשנות, יצירתיות, ואחריות אדריכלית״.

The post האדריכלית ד״ר דנה מרגלית מונתה לראש המחלקה לארכיטקטורה במרכז האקדמי ויצו חיפה appeared first on מגזין פורטפוליו.

נירית כספי מאוניברסיטת תל אביב, לובנא עסאף מהפקולטה לאדריכלות ובינוי ערים בטכניון ולוטם חממה מהמרכז האקדמי ויצו חיפה, הן שלוש בוגרות ״טריות״ של לימודי האדריכלות, שיוצאות לדרכן המקצועית ברגל ימין, עם זכייתן בפרס דוד עזריאלי לפרויקט סטודנטים לאדריכלות לשנת  2019. עבודותיהן של כספי, עסאף וחממה נבחרו מתוך 15 עבודות גמר שהוגשו לתחרות שהתקיימה זו השנה ה־16, ושמטרתה עידוד מצוינות במוסדות האקדמאיים לארכיטקטורה בישראל.

התחרות הינה חלק מפעילותה של קרן עזריאלי, שבראשה עומדת דנה עזריאלי, יו״ר קבוצת עזריאלי. הקרן מנתבת את עשייתה לקידום החינוך, החברה והרווחה, האמנות והתרבות בישראל ומחקר רפואי ומדעי באמצעות הפעלת תכניות ופרויקטים ומתן מענקים לארגונים הפועלים בתחומים התואמים את מטרותיה. 

צוות השופטים בתחרות כלל אנשי מקצוע מובילים מהארץ ומהעולם. את הזירה הבין־לאומית ייצגו האדריכל האיטלקי הנודע מסימיליאנו פוקסס, שחתום על פרויקטים נחשבים ברחבי העולם, וביניהם טרמינל 3 בשדה התעופה הבינלאומי שנג׳ן באואן, מרכז הירידים במילאנו, מרכז הכנסים החדש ברומא, מרכז פרס לשלום ביפו ונוספים; פרופ׳ ג׳יל סטונר, ראש בית הספר לארכיטקטורה ואורבניות באוניברסיטת קרלטון בקנדה, וחברת סגל במכללה לתכנון סביבתי באוניברסיטת ברקלי, קליפורניה; וד״ר שרון עזריאלי, מייסדת פרס עזריאלי למוסיקה והמוציאה לאור של מגזין האדריכלות ״בתים בקנדה״. על נציגיו המקומיים של חבר השופטים נמנו האדריכל גיל שנהב, שותף בכיר בכנען־שנהב אדריכלים ומייסד בחברה לפיתוח והתחדשות עירונית; והאדריכל גבי בועז-עובד, המשמש כאדריכל ראשי ומנהל התכנון בקבוצת עזריאלי. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

את הבחירה להעניק את הפרס הראשון לפרויקט של נירית כספי נימקו השופטים בכך ש״הפרויקט הינו דוגמה מצוינת ליכולתה של האדריכלות לבנות דיאלוג המגשר על גבול הפרדה פיזי, במקרה זה באמצעות עיצוב כישרוני של מבנים המוקפים על ידי שדות חקלאיים. השפה האדריכלית הייחודית מיוצגת באמצעות מודל מפורט ורגיש המציע סביבה חדשה ואופטימית״.

״עזהישראל״ נולד מתוך נקודת התבוננות אישית של כספי, תושבת עוטף עזה, על המצב בגבול, ומציע מימוש של מרחב חדש באזור זה. הגבול של כספי הוא גבול מאפשר ולא מגביל, שעיקרו הוא שטח מפורז כמרחב המנקז אליו פעילות משותפת של שני הצדדים. תחום ההתערבות מתייחס לתשעה ק״מ לאורך הגבול הצפוני, שאותם הוא מייעד לשיתופי פעולה כלכליים, חברתיים ותרבותיים באמצעות הכללת אזורי תיירות, חקלאות, תעשייה, חינוך, פנאי ועוד.

הרעיון הוא לייצר כך אינטראקציה בין שתי האוכלוסיות כבסיס וכמנוע לשינוי המציאות באזור, שכיום רק מתדרדרת. להבדיל מהצעות שהועלו עד כה ודיברו בעיקר על התנתקות מהגבול, ״עזה־ישראל״ מדבר על חשיבה מחודשת השמה דגש על קידום אינטראקציה באזור מפורז חדש. המרחב החקלאי משמש בהצעה כמתווך וכפלטפורמה מרחבית, שבאה לידי ביטוי בשפה אדריכלית ונופית כתשתית לאינטראקציה בונה. 

לובנא עסאף, מאחורי דלתיים סגורות

הפרס השני הוענק ללובנא עסאף על פרויקט ״מאחורי דלתיים סגורות״, שמציע מקלט עירוני פיזי־אידיאולוגי המעניק לנשים בחברה הערבית ״הגנה חברתית״ ומשנה את מעמדן הנחות בטווח הארוך. עסאף חקרה את תופעת האלימות נגד נשים בחברה הערבית בארץ, ומחקרה העלה שבארץ קיימים רק שני מקלטים שמיועדים לחברה הערבית והם אינם מספקים מענה הולם לתופעה. המקלט הקיים מוקף גדר גבוהה ומצלמות, המעוררות בקרב השוהות בו תחושת כליאה, כשההגנה הפעילה אך מעלה את רמת החרדה שלהן.

המקלט שמציעה עסאף מגדיר תפיסה חדשה של מקלט: הוא בוחן כיצד מקלט יכול לייצר סביבה מגנה, יציבה ומשקמת לאישה/משפחה המצויה בסכנת חיים, ובה בעת כיצד הוא יכול להעניק ״הגנה חברתית״ לכלל הנשים ולתרום כך לשינוי מעמדה הנמוך של האישה הערבייה לאורך זמן. ההצעה שואבת מתיאוריית ההביטוס והשליטה הגברית של הסוציולוג פייר בורדיה, שמתייחסת לשינוי אידיאולוגיה דרך שינוי המרחב.

התכנון נשען על הצעות של משרד ״מהלום״ ושותפיו, ועל שינוי הסמליות של הבנייה הערבית, שבעבר שימשה להסתרת האישה ולהגנה עליה, כמאפשרת הגנה פסיבית התורמת לחופש ניידות. מקרה הבוחן של הפרויקט התמקד בשוק בנצרת שמונף לחיים על ידי כוח נשי. אזור המגורים, שהוא המקלט הפיזי, משתרע על פני שכונה שלמה, וחובר לאזור השוק, שהוא המקלט האידיאולוגי, באמצעות מרכז קהילתי־תרבותי, כשהמעבר בין האזורים משמש כחסם וכהגנה חלופית במקום גדר.

בתוך כך, תפיסת המקלט המוצעת מדגישה את תפקידם ויכולתם של האדריכלות והמרחב לייצר שיפור בתנאים הקיימים, כמו גם פתרון משמעותי לקרבנות תופעת האלימות ולחברה הערבית כולה. ״מאחורי דלתיים סגורות מציע אינטגרציה עכשווית של חלל ביתי ואינטימי ברקמה עירונית מורכבת, תוך הפיכת שפה אדריכלית של דיכוי והשפלה לשפה של מוגנות והעצמה לנשים מוכות״, נימקו השופטים את בחירתם בפרויקט. 

לוטם חממה, רובע קילומטר

״רובע קילומטר״ הוא פרויקט שזיכה את לוטם חממה בפרס השלישי, כשלדברי השופטים הוא ״מציע התחדשות עירונית רגישה הכוללת ממדים חברתיים המדגימים את כוחה של העיר באר שבע לפתח את הסגנון האדריכלי הברוטליסטי של שנות ה־50 לסביבת חיים עכשווית וחיונית״. העיר באר שבע מזוהה כמעוז האדריכלות הברוטליסטית, ומכילה ריכוזים רבים של מבנים שנבנו בסגנון, בעיקר בשכונות ותיקות. כילידת העיר, ביקשה חממה לחקור את מאפייני הסגנון ואת התפיסה הרעיונית שממנה נבט, תוך חיפוש הזדמנות למיצובם ולשילובם באופן רלוונטי לשינויים האורבניים והחברתיים שהעיר חווה, מבלי לבטל את האידיאולוגיה החברתית שעמדה בבסיס הקמתם.

בלוק רבע הקילומטר, ניסוי אדריכלי שבוצע בשנות ה־50 של המאה הקודמת בשכונה ה׳, הוא האתר המזוהה יותר מכל עם הסגנון הברוטליסטי בעיר. יחסי הגומלין המתקיימים בינו לבין שיכוני השטיח אינם מממשים את החזון שיועד להם, כשהסוגיות שהובילו לניסוי עדיין רלוונטיות. ממדיו של הבלוק, מיקומו המנותק מהשכונה שסביבו, נוכחותו הדומיננטית והפרוגרמה שהוא משרת, מגלמים אידיאולוגיה סוציאליסטית המבטלת את ייחודו של הפרט בחברה, שרווחה בתקופת יישוב הארץ.

הפרויקט מבקש להתאים את סביבת המבנה האיקוני לגישות תכנון רלוונטיות־עכשוויות, שעל פיהן האדם חופשי לבחור לעצמו את אורח חייו ואת סביבת מגוריו, ואגב כך להעניק למבנה הקשר חדש תוך התייחסות לשינויים חברתיים־כלכליים ולאקלים הנגב. שפת התכנון מתייחסת לשלושה ממדים: היפוך תפקידים, שעיקרו הפיכת הבלוק למרחב ציבורי משותף שמשמש כעוגן מרכזי בשכונה ומכיל פרוגרמות מגוונות; הטמעת המבנה בבנייה מרקמית מגוונת תוך ניצול שטחים ריקים שנותרו סביבו; ושמירה על רצף תנועה במרחב הציבורי, כך שהבלוק משמש כעוגן קהילתי רב שימושי, כעורק תנועה מרכזי וכגשר המחבר את הרצף השכונתי. בהקשר המחודש המבנה מאחה את הקרע שבין חלקי הניסוי שנותרו בשכונה ללא זהות למרקם האורבני, ובכך מציב מחדש את מרכזיותו במארג העירוני השלם.

The post הוענקו פרסי דוד עזריאלי לפרויקט סטודנטים לאדריכלות לשנת 2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

הגדה לפסח סלבוסקי

״הגדה של פסח״ – אירוע לייב לזכרו של האמן והמורה פסח סלבוסקי, שהלך לעולמו לפני שנה, יתקיים הערב (חמישי בשעה 19:00). שיתוף הפעולה בין נעמי טנהאוזר, אורי הולבן, נעמי בריקמן (זוגתו של פסח) וגלריות ברבור וכורש 14 הירושלמיות, נועד להציג תערוכה במלאת שנה למותו, אולם במצב הדברים תחת הסגר העבירו את הארוע למרחב הווירטואלי, והוא יתקיים במפגש זום פתוח לכל, ובעמוד הפייסבוק של מגזין קומה 6 של המחלקה לאמנות בבצלאל. האירוע יכלול קטעי דיבור, שירה, הרצאה, פרפורמנס ומוסיקה. קישור לצפייה בזום: https://zoom.us/j/683722633

פסח סלבוסקי במופע של שלישיית אותו־עולם. ברקע: עבודת וידאו של שי לי עוזיאל וגלעד רטמן. צילום: אבשלום סולימן

יצירה מתגלגלת בשיחים

שיחים היא קהילת תרבות צעירה שהקימו שירה שטייניץ, עודד קישיק, אוריה מידן ואנה בורד, במטרה לקיים מפגשי סלון אינטימיים במסגרת ביתית מדי חודש־חודשיים, ״עם יוצרים, אמנים, חוקרים או אנשים מעניינים שאפשר ללמוד מהם משהו, בלי טייטל מוגדר ומצופה״. כעת, ״בחסות הקורונה, כשאי אפשר יותר להיפגש ממש או לצאת מהבית, ואולי גם קשה יותר לשאוב השראה מהעולם החיצון, האמנות יכולה לאפשר מפגש אמיתי. לשמש כהשראה לעצמה. לייצר סוג חדש של שיחה״, העלו אנשי שיחים את Rollo – אוסף שמורכב משרשראות של יצירות.

כל שרשרת התחילה במילה שצוות ״שיחים״ בחר והעביר הלאה לאמן, שיצר בעקבותיה יצירה חדשה. היצירה הזאת הועברה הלאה למשתתף הבא, שיצר בהשראתה יצירה חדשה וכך הלאה. לרשות כל אחד עומדות 24 שעות בלבד ובכל שרשרת עשרה משתתפים. כל השרשראות מופיעות באתר ובחשבון האינסטגרם שפתחו לפרויקט.

להיות מדף יומי

האוצרת שלומית באומן מצאה דרך משלה להתמודד עם החלל שנותר כשחללי התערוכות נסגרו. ובעוד שלוש תערוכות עומדות סגורות וממתינות ליום שאחרי בבית בנימיני, בחשבון האינסטגרם האישי שלה היא מעלה דימוי יומי אצור היטב, שבו היא מופיעה כמדף אנושי ואוחזת בידיה מוצגים שונים בתערוכה מתחלפת בזעיר אנפין.

בצילומים מאופיינים היטב שמצלמת בתה, גיל מידוסר באומן, היא מופיעה כשידיה עמוסות לעייפה, בפריטים חדשים מעשה ידי יוצרים מקומיים וזרים, ובפריטי וינטג׳ ועתיקות מהבזאר בקהיר ועד שוקי הפשפשים של ברלין; כדי מים פלסטינים; קנקנים אריתראים וכלי לפיד מאוספים פרטיים.

יומני קורונה מצולמים ותערוכת אופנה וירטואלית באקדמיה

הגלריה של המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, שמציגה בשגרה עבודות סטודנטים, לובשת פנים חדשות ברוח התקופה. התערוכה הווירטואלית הראשונה של המחלקה, מציגה את פרויקטי הסטודנטים מסמסטר (אוצר: עומרי גורן).

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

סטודנטים לצילום בשנה ג׳ במרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה, הקימו אתר מיוחד לתיעוד חוויותיהם בתקופת הקורונה. עם שינוי שיטת הלימוד והמעבר לעבודה מרחוק, במסגרת קורס בהנחיית ליבי קסל ואסף אורן ״העיר כמרחב פעולה פוליטי״, הסטודנטים מציגים כל אחד יומן אישי ויזואלי בווידאו או סטילס, מלווים בטקסטים אישיים, ויחד נוצרת תמונה מזוויות שונות, שמגיבה בזמן אמת על המתרחש.

תאיר זרגרי, ויצו חיפה

The post הרשימה המשותפת // 16.4.2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

אהרון גניש, מיכל שרה וורקה ונועה ברוך הם שלושת הפיינליסטים הישראלים בתחרות ITS בתחום האופנה לשנת 2020. השלושה נבחרו על ידי International Talent Support מתוך למעלה מ־600 פרויקטים שהוגשו לתחרות מ־60 מדינות. 

נושא התחרות השנה, Here We Belong, עסק בשייכות למקומות, לתרבויות, לקהילות, אך בעיקר לאנושות. ״בתקופה זו, יותר מתמיד, קהילה זו מדגימה את מחויבותה, את עמידותה, את תחושת השייכות שלה ואת היצירתיות שמניעה ומעוררת אותה, כמפתח בסיסי לפתוח את תיבת האוצר של עתידנו״, כתבו מארגני התחרות. ההכרזה על הזוכרים שתוכננה להתקיים בחודש יולי נדחתה לאוקטובר בעקבות משבר הקורונה.

אהרון גניש. צילומים: גיא נחום לוי

קולקציית ״לא תשתוק!״ של אהרון גניש נשענת על פרויקט הגמר שלו מהמחלקה לעיצוב אופנה בוויצו חיפה, בשילוב של מספר דגמים שנעשו במסגרת חממת המעצבים של מפעל הפיס. גניש יצר אינטרפרטציה מחודשת בהשראת הפסוק מספר דברים ״לא יהיה כלי גבר על ולא ילבש גבר שמלת אשה״. הקולקציה נכללת גם ברשימת הפיינליסטים בקטגוריית האמנות בתחרות של מותג השעונים סווטש.

״אחת התופעות הבולטות במגזר החרדי היא החיים בצל ההשתקה״, כתב גניש בדברי ההסבר לפרויקט. ״ילדים ונערים מוטרדים ונאנסים מידי יום, וקולם אינו נשמע. כילד שגדל במשפחה חרדית חונכתי בתלמודי התורה ובישיבות גבוהות. היה זה הרב של הכיתות הגבוהות שהחליט לטפח אותי ולעשות אותי חברותא שלו מידי ערב… ערב אחד, בזמן הלימוד הרגשתי מחנק עמוק. את היתר ניתן להסיק.

״הקולקציה משקפת את התהליך הרגשי שעברתי מעיניו המתבוננות של ילד דרך הטלטלה הרגשית, הנקמה וההשלמה. יותר מכל, העבודה היא הצעקה היומיומית שלי לקיים את הדיבר האחד־עשר: לא תשתוק״.

נועה ברוך. צילומים: דניאל ז׳קונט

קולקציית ״רטרופרספקטיבה״ של נועה ברוך, מהמחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, מבוססת על השוואה בין מחברת גזרות בת 50 שנים שהוכנה בעבודת יד על ידי סבתה, לבין תוכנות הדמיה בתלת־מימד לייצור גזרות, שבהן משתמשים מעצבים בימינו. במהלך ההשוואה עלה עניין הממד – בעוד שהמחברת אפשרה לה להביט על הגזרות בצורה שטוחה, התוכנה אפשרה התבוננות על הדמיות מנקודות מבט רבות ושונות. הסתכלות מזוויות שונות על אותו הבגד הניבה מראה שונה לחלוטין מרמת הסילואטה הכללית ועד לפרטים הקטנים כמו הפרינט, הכיס והכפתור. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מכאן הגיע הרעיון של עיצוב בגדים מחוייטים שיוצרים אשלייה של פרספקטיבה, כלומר שגם אם בוחנים אותם מנקודת מבט פרונטלית, הם נראים כאילו שמסתכלים עליהם מזווית אחרת. הגזרות והצבעים בפרויקט שאובים מתוך מחברת הגזרות ופרינטים בהשראת זרם ה־אופ־ארט.

מיכל שרה וורקנה. צילומים: עדי סגל

קולקציית רדי־טו־וור של מיכל שרה וורקנה, אף היא מהמחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, עוסקת בנושא איבוד המסורת בעידן המודרני, ובפרט בערך העבודה. הקולקציה עוצבה בהשראת סדרת צילומים של הצלמת ג׳קי ניקרסון בשם Terrain. סדרה זו מתעדת יום עבודה טיפוסי של חקלאים ממדינות שונות באפריקה הרחוקה מהמודרניות. 

החקלאים חיים בצורה מסורתית ויש להם כבוד וערך לעבודה הפיזית ולחיבור לטבע ולמשאבים הטבעיים שלו.  מתוך חיבור זה נוצרת אסתטיקה חדשה. בעיצוב הקולקציה לקחה וורקה אלמנטים מאסתטיקה זו ותגרמה אותם בצורה מודרנית הרלוונטית להיום. היא בחרה בצבעוניות מרעננת תוך כדי שילוב חומרים פשוטים שבהם משתמשים החקלאים במהלך עבודתם היומית, כמו יוטה סינתטית פרומה, חבלים עבים מלופפים כאמצעי חיבור ומוטות עץ. הצלליות בקולקציה גדולות ודרמטיות והדגמים מלווים ברצועות ארוכות היוצרות אלמנט של קשירה. הקולקציה מלווה באביזרים כמו תיקים גדולים העשויים משמשוניות וכובעים דרמטיים.

The post שלושה פיינליסטים ישראלים בתחרות ITS 2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

הגעתי לאוצרות מתוך פעילותי באקדמיה, למרות ששנים קודם לכן עבדתי במוזיאון מאנה כץ בחיפה. זה היה מוזיאון עם צוות קטן וכולנו היינו מעורבים בכל הבט של הקמת התערוכות. שם למדתי הרבה מאוד על אוצרות וכתיבה על אמנות.

התערוכה הראשונה שאצרתי כאוצרת עצמאית היתה התערוכה ״מונח ברקמות העור״ (גלרית מרכז ההנצחה בטבעון, 2002), שעסקה בדימויים של אלם והיעדר ביצירתם של אמנים בני הדור השני לשואה. בתערוכה הציגו אמנים שחשפו לראשונה את הקשר בין יצירתם להבט ביוגרפי זה: שוש קורמוש, גרי גולדשטיין, גלעד אופיר, דבורה מורג, ישעיהו גבאי, יצחק גולומבק, דורית רינגרט, רבקה פוטשבוצקי, מאיר נטיף, טליה טוקטלי ושרון יערי.

התערוכה לא עסקה בייצוג השואה אלא באופן שבו הופנמה ההעברה הבין־דורית של הטראומה אל תוך יצירתם של ילדי הניצולים. מימוש התערוכה היה קריטי לי באותה תקופה (רקע אוטוביוגרפי דומה), וקדם לה תהליך ארוך של קריאת מחקרים ושיחות עם אנשי מקצוע מתחום הפסיכולוגיה והסוציולוגיה שעסקו במאפייני הדור המסוים הזה. 

אפשר לומר שתערוכה ראשונה זו פתחה אצלי אג׳נדה אוצרותית של עיסוק בשאלות זהות וזיכרון ברובד האישי והקולקטיבי. דיון בתכנים אלה ימשיך להעסיק אותי בתערוכות מוזיאליות נוספות שאצרתי כמו ״הבתים שבבית גרים בדירות״ (מוזיאון פתח תקוה לאמנות, 2008), ששילבה אמנות פלסטית וקולנוע ועסקה בשאלות של זהות עכשווית על רקע חוויות הגירה במשפחה.

זיכרון־תרבות היתה גם התמה המרכזית של הביאנלה ה־8 לקרמיקה ישראלית שנקראה חומר זוכר (מוזיאון ארץ ישראל, 2013). בתערוכות מקיפות אלה גם הבנתי שאני נוטה לאוצרות רב־תחומית (אמנות, קולנוע, עיצוב, קראפט, אופנה וכו׳) ואוהבת את טשטוש הגבולות בין התחומים.

דורית רינגרט, מתוך מונח ברקמות העור, גלרית מרכז ההנצחה בטבעון, 2002. צילום: אברהם חי

הבתים שבבית גרים בדירות, מוזיאון פתח תקוה, 2008. צילומים: סטודיו ונציאן

חומר זוכר, מוזיאון ארץ ישראל, 2013. צילום: ליאוניד פדרול

פרויקט אוצרות, פרטי ובכלל, 2003. צילום: מ״ל

במקביל אני מלמדת שנים רבות במרכז האקדמי ויצו חיפה. בשלב מסוים חיפשתי לעניין את עצמי בתוך תהליך ההוראה: הצעתי למכללה פרויקט אוצרות בין־מחלקתי שבו סטודנטים מהמחלקות השונות יאצרו ויעצבו, בהובלה שלי, תערוכה אחת בשנה לאחר תהליך מעמיק של ביקורי סטודיו ומחקר עיוני.

כך התפתח פרויקט נפלא שנמשך עשר (!) שנים. המעצב המיתולוגי חיים שטייר (ז״ל) הנחה את עיצוב הקטלוג והפקתו, וממנו למדתי עולם ומלואו בתחום העיצוב והפקות דפוס. מטרת הפרויקט היתה לפתח צוות של אוצרים־מעצבים שיפעלו יחד סביב קונספט אחד.

עבודת צוות בתהליך האוצרות – והעיסוק התוכני בשאלות של זיכרון וזהות – הם אלה שהובילו להשתתפותי בתערוכת ״אוצרים בע״מ״ (מוזיאון פתח תקוה לאמנות, 2011) שאצרה רויטל בן אשר פרץ, ועסקה בתפיסות עולם אוצרותיות. ב״חלל שלי״ בתערוכה הצגתי את האמן מאיר פרנקו ז״ל והיא נקראה ״אוצרות זוכרת״. שיתוף פעולה מרגש עם שאול פרנקו (בנו של האמן), המעצב הגרפי כפיר מלכא ואמן הווידאו אסף אורן הוליד מיצב זיכרון מושגי במרכז התערוכה.

מאז שהסתיים פרויקט האוצרות ב־2008 המשכתי לאצור עשרות תערוכות בגלריית המרכז האקדמי ויצו חיפה, שחשפו לסטודנטים ולקהל הרחב אמנים ומעצבים ישראליים רבים עד לסגירתה בתחילת שנה זו.

התחנה האחרונה

התערוכה הנוכחית שאני אוצרת היא תערוכת יחיד מקיפה של האמן רונן סימן טוב, שתיפתח מחר (4.6) בבית האמנים בתל אביב. התערוכה שאמורה היתה להיפתח בערב פסח, בעיצומה של מגיפה עולמית, נושאת את השם ״אחריות ציבורית״ – צמד מלים שנשמע כיום רלוונטי מתמיד, וביתר שאת בהקשר המקומי. 

סימן טוב הוא אמן בעל קול ייחודי בשדה האמנות הישראלי, העוסק בשאלות של מקום וזהות. הוא נע בין ישראליות חילונית לתרבות יהודית ובין האישי הסמוי לאקטואליה חברתית־פוליטית. התעמקותו בטקסטים יהודיים הגותיים מולידה בעבודותיו שאלות הומניסטיות ואוניברסליות. 

רונן סימן טוב, בית האמנים תל אביב, 2020. צילומים: מיכאל אמר

התערוכה מציגה סדרות נייר שנעשו בין השנים 2020-2008. בכולן עולות בדרך זו או אחרת שאלות הנוגעות ללקיחת אחריות, חשבון נפש, חיפוש אחר מנהיגות או דמות אב. האמן פועל בתערוכה זו כמתריע בשער, מציף שאלות בעלות נופך ציבורי באמצעות צלילה לטקסטים יהודיים והבאתם אל הנייר בפרשנות אישית ומטאפורית.

בלב התערוכה מוצגת במלוא היקפה סדרת העבודות המונומנטלית ״תחיית המתים״ – סדרה רבת הקף שלא הוצגה מעולם בשלמותה, וכעת אפשר לחוות אותה במלוא עוצמתה הרעיונית והצורנית. בסדרות הנוספות שבתערוכה אפשר לראות חיבור בין טקסט דתי לתופעות אקטואליות, והן מביאות פרשנות פואטית למצבים קיומיים בהן עוסקת ההגות היהודית. 

בנוסף לשדה התוכן העשיר של יצירתו, מעלה סימן טוב דיון על פעולת הציור עצמה, כשהרישום מהווה אבן יסוד בשפה הציורית שלו, בצבעוניות נזירית ועשירה בו זמנית. התערוכה תלווה בקטלוג מקיף של סדרות הנייר של רונן סימן טוב שהופק בסיוע מפעל הפיס.

מכל מלמדיי השכלתי

תערוכה מעוררת השראה מבחינתי היתה התערוכה  China: Through the Looking Glass – תערוכת אמנות/אופנה שהוצגה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק ב 2015 ונאצרה על ידי אנדרו בולטון. התערוכה עסקה בהשפעת עולם העיצוב הסיני על האופנה המערבית במהלך הדורות. התצוגה יצאה מגבולות אגף האופנה ו״פלשה״ עם פריטי האופנה המערבית אל חללי התרבות החומרית הסינית המוצגת במוזיאון. 

ענת גטניו. צילום: מ״ל

מצבי קיצון, מוזיאון ארץ ישראל, 2017. צילומים: טל גליק

שנה לאחר מכן נחשפתי לעומק החשיבה האוצרותית ולתהליך קבלת ההחלטות של בולטון בסרט הנפלא The First Monday in May, שהוקרן בפסטיבל הסרטים בירושלים. אני זוכרת שבמהלך הסרט כולו לא הפסקתי להתרגש נוכח החשיבה האוצרותית המעמיקה והחכמה, והדיאלוג הנפלא שנוצר בין אמנות ואופנה. באותה תקופה הייתי בדיוק בעיצומו של תהליך עבודה ארוך על מצבי קיצון – נייר ישראלי (מוזיאון ארץ ישראל, 2017), תערוכה רבת־הקף שנעה בין אמנות לעיצוב על כל גווניו, והיא אחת החוויות האוצרותיות המשמעותיות לי ביותר. 

תערוכת החלומות

תערוכה שהייתי רוצה לאצור (והתחלתי כבר לעבוד עליה) היא שוב תערוכה בין־תחומית, שמבקשת לבדוק את החיבור בין עולם העיצוב לאמנויות הבמה, במיוחד בהבט של עיצוב במות ותלבושות. יש לי כמה כיוונים ומחשבות למהלך הזה והוא דורש מחקר רב.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

זו תערוכה שנוגעת בתרבות הישראלית ואני ממש מקוה שהממסד האמנותי ירים את הכפפה ואוכל לממש אותה… אני מאוד אוהבת תערוכות מוזיאליות בגלל שהן מאפשרות לרוב פעולה מעמיקה וארוכת טווח ושיתוף פעולה מפרה עם מעצבים, שזה תהליך שתמיד מאתגר ומשמח אותי מאוד. 

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה שאני עובדת עליה היא תערוכה שתקרא ״חמש בעמק״ ותוצג בגלריה של מרכז ההנצחה בטבעון מסוף יולי 2020. התערוכה מציגה חמש ציירות המתגוררות כולן בעמק יזרעאל: מיכל ויטלס, מרב סודאי, חיה גרץ רן, הילה סלעי וסימה לוין. חמש האמניות, שמדיום הציור משותף להן, התאגדו לקבוצה לצורך דיון והצגה משותפת. הקבוצה רב־דורית ובעלת שפות אמנות שונות, אך נקודת המבט הנשית־אינטימית מחברת ביניהן ובין העבודות בתערוכה. 

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

מתוך אוצרים בע״מ, 2011, מוזיאון פתח תקוה. צילום: אסף אורן

אתי אברג׳ל, מתוך הבתים שבבית גרים בדירות, מוזיאון פתח תקוה, 2008. צילום: סטודיו ונציאן

The post מגלים אוצרות // ענת גטניו appeared first on מגזין פורטפוליו.

כרמל אילן בסמטת שלוש

המיצב הפיסולי החדש Saṃsāra של האמנית כרמל אילן, מקבל את פני המבקרים בתערוכת היחיד שתיפתח מחר (ו׳, 10.7, עד 10.8) בגלריית ״סמטת שלוש 6״ (כניסה מגלריה ברוורמן או מסמטת שלוש). ״סמסרה״ הוא מושג שמקורו בסנסקריט, ומשמעותו תנועה מתמשכת. אילן מתווה בחלל הגלריה מיצב פיסולי אשר על אף החומריות המודגשת שלו הוא אוורירי וחסר משקל. ההליכה בין עבודות האמנות בחלל מחייבת את המבקר לעבור לקצב רגוע ומדוד.

הסמסרה היא גם העיקרון העומד בבסיס הבחירה של אילן בעבודה בנייר, החומר עימו היא מזוהה, בטכניקות פורצות דרך שפיתחה עם השנים. הנייר, נושא בתוכו את הDNA של העץ, הופך לדף נייר הנושא טקסטים, ונכרך לספרים. בגילגולו הנוכחי, הוא נאסף אל קליפות עץ מעובדות, החובקות חזרה את הנייר בצורות אורגניות מן הטבע. בתערוכה Saṃsāra, פסלי העלים, רחבי השולים ושסועי השפה, עשויים עץ ונייר, מעלים על הדעת את המשכיותו של הטבע והשתנותו המתמדת.

לצד המיצב המרכזי יוצגו עבודות של אילן מהשנים האחרונות. אוצרות: דריה קאופמן, מיטל מנור.

כרמל אילן בסמטת שלוש 6. צילום: נמרוד גנישר

נעמה נחושתאי בגלריה זהזהזה

LOVE IS DISTANCE

כמה חודשים אחרי שסיימה את התואר השני במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, הפכה עבודת הגמר של נעמה נחושתאי THE FUTURE IS SAFE, לאקטואלית במיוחד, כשהעולם כולו נעצר עקב הקורונה. בזמן הסגר, נחושתאי המשיכה לחקור את שגרת החירום הישראלית וניהלה מסלון ביתה יומן קורונה ויזואלי, שבו הגיבה לאירועים בזמן אמת וניסתה לתת ייצוג קונספטואלי וחזותי לנרטיב החדש.

העבודות הגרפיות מפגישות הדמיות חפצים יומיומיים עם מושגים מופשטים ויוצרים יחד מבע אירוני, אנושי ונוגע ללב. דרכם היא מתארת שגרת חיים חדשה בה נייר טואלט וביצים הפכו למוצרי יוקרה, בה חוגגת מדינה שלמה את סדר הפסח דרך מסך המחשב, בה המרפסות הפכו לבמה ולמעשה – את הימים בהם עולם שלם יושב בביתו מבודד, חרד ובסכנת חולי.

כעת היא מציגה את העבודות בתערוכה LOVE IS DISTANCE, שתיפתח הערב (9.7, עד 31.7) בגלריה זהזהזה בנמל תל אביב. בתערוכה יימכרו חפצים שיוצרו במיוחד לאירוע. 

לוקס פוגילה, פאנל פסטיבל הצילום

מחוץ למסגרת: פאנל מקוון עם מומחי צילום מהעולם

כחלק מהאירועים סביב פרס מיתר למצוינות בצילום 2020, פסטיבל הצילום פוטו ישראל יארח הערב (9.7, בשעה 20:00) אירוע ״מחוץ למסגרת״ במסגרת פרס מיתר למצוינות בצילום 2020. האירוע יציג אונליין פאנל בהשתתפות כמה משופטי הפרס ושותפים נוספים מרחבי העולם שיעסקו באפשרויות השונות של הצגת צילום, עם דגש על החשיבות והרלוונטיות של ספרי ומגזיני צילום היום. הפאנל ייערך באנגלית וניתן לשלוח שאלות מראש לדוברים, דרך טופס ההרשמה. ההרשמה לפאנל ללא עלות – לאחר מילוי הטופס יתקבל לינק זום למפגש. 

חברי הפאנל: מייקל בנסון – מנהל פרס פיקטט לצילום ומייסד Candlestar/Photo London; שאן דייבי – אמנית, בריטניה; גז׳גוש קוסמלה – מייסד ומנכ״ל הוצאת BLOWUP, פולין; אריק ורונס – עורך ראשי של מגזין הצילום GUP; מיה ענר – אוצרת ראשית, PHOTO IS:RAEL.

איריס אוליבר בגלריה פריסקופ. צילום: אלה פאוסט

איריס אוליבר יוצאת מהכלים

הערב (ה׳ 9.7, עד 8.8) תיפתחח בגלריה פריסקופ בתל אביב תערוכת היחיד של איריס אוליבר, ״יוצאת מהכלים״. אוסף כלי אלומיניום שהגיע לידיה של איריס אוליבר, אמנית רב תחומית, בוגרת מגמת צורפות בבצלאל, התחבר בטבעיות לאלומיניום שמשמש חומר עיקרי ביצירה שלה. בשנה האחרונה עברה אוליבר תהליך אישי עמוק של חזרה הביתה, כשהבית הוא מטאפורה לעמוד שידרה, יציבות ומרכוז. כלי האוכל בני עשרות השנים, שרוטים ומצולקים, מקומטים לעיתים ללא הכר, חלקם שבורים ובעלי ידיות ברזל חלודות, מכילים בתוכם חיים שלמים. בעבודות המוצגות בתערוכה היא משלבת טכניקות של ריקוע, ניסור, רקמה, אריגה וחריזה, שילוב של חומרים רכים וקשים, זולים ויקרים, חוטי ברזל חלודים ועלים של זהב וכסף.

״הכלים הם ׳כלים חיים׳ כמוני, בעלי פגמים וקמטים, עם עבר, הווה ועתיד. חשוב לי שיראו את ההיבט האנושי שבהם״ היא אומרת. אוצרת: הדר מקובר מרום.

מחברות הכלא של האסיר נ'. צילום: באדיבות ויצו חיפה

מחברות הכלא של ויצו חיפה

שיתוף פעולה בין סטודנטים לאומנויות הצילום והמסך מהמרכז האקדמי ויצו חיפה לבין אסירים בכלא שאטה בצפון הארץ, הוליד פרויקט אמנותי משותף: ״מחברות הכלא״. עבודות הגמר של הפרויקט יוצגו באירוע פתוח לקהל (בהתאם להנחיות התו הסגול) ביום ג׳ הקרוב (14.7 19:30) בחנות ״גולדמונד ספרים יד שניה״(רחוב עקרון 6 בחיפה).

במסגרת הפרויקט עשרה סטודנטים משנים ג׳־ד׳ מהמחלקה לאומנויות הצילום והמסך במרכז האקדמי ויצו חיפה, בהנחיית ראש המחלקה ערן חדד ברק, נפגשו במשך תקופה עם עשרה אסירים  מכלא שאטה. המפגשים נאסרו לצילום אך תועדו והוקלטו בסאונד ובכתיבה.

הפרויקט יצר מפגש אנושי ודיאלוג באמצעות לימוד משותף של פרקטיקות סיפוריות שונות. במהלך המפגשים כל סטודנט/ית ואסיר כתבו יומן אישי במחברת תלמיד פשוטה של 40 דף, ואלה הוקראו והוקלטו מדי שבוע עלי־ידי הסטודנטים והאסירים. עם סיום הקורס הסטודנטים הפיקו סרטים קצרים כשקולותיהם וסיפוריהם של האסירים משמשים כרקע לתמונות המופיעות בסרט, ובמקביל האסירים והסטודנטים כתבו והקליטו סיפורים קצרים המבוססים על חוויית חיים משמעותית. חומרי הגלם שעברו תהליך של מחקר, ועיבוד גובשו ליצירות מפתיעות וחדשות.

The post הרשימה המשותפת // 9.7.2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מקבץ הודי במוזיאון וילפריד ישראל

שלוש תערוכות חדשות במבט להודו נפתחו במוזיאון וילפריד ישראל בעמק יזרעאל (אוצרת: שיר מלר־ימגוצ׳י). בתערוכה ״מיניאטרות הודיות – מבט עכשווי״ מוצגות בפעם הראשונה מיניאטורות הודיות מאוסף המוזיאון ולצידן עבודותיהם של חמשה אמנים עכשויים – שי אזולאי, אילת כרמי, אבשלום סולימן, צ׳נצ׳ל בנגה ולילך ששון. מאיה סמירה, אמנית רב תחומית, מציגה עבודות וידאו וצילום, המייצרות יחד חוויה של צבע, מוסיקה, מחול, ותנועה מהמסורת ההודית העתיקה. מידד אליהו מתמודד עם אירועי העבר בהיסטוריה המשפחתית שלו והשתיקה סביב עלייתם לארץ של הוריו ובני קהילת קוצ׳ין שבדרום הודו, במיצב ״סף״ שנוצר במיוחד לתערוכה.

אילת כרמי, מוזיאון וילפריד ישראל

רות שרייבר, צילומים: אבשלום אביטל ורות שרייבר

רות שרייבר ב־BY.5

בתערוכה Tempus Fugit שתיפתח מחר בגלריה B.Y5 (אוצרת: טליה טוקטלי), רות שרייבר מציגה גוף עבודות שהן בבחינת סימני דרך ממשיים שנותרו מבעד לזמן שחלף ונעלם. העבודות בתערוכה עשויות חומרים קרמיים, זכוכית, ברזל, חפצים מן המוכן וצילומים בשחור לבן. לכל אחת מהעבודות יש שם, הקשר בין היצירה בחומר ובין שמה עשוי לשמש כמוליך מקרב ומפענח שכן יש כאן יותר מהנראה לעין. כל מוצג נושא מטען חומרי, נוכחותם המשותפת בחלל יוצרת מיקרו־קוסמוס אקלימי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

העיר כמרחב פעולה פוליטי 

שכונת הדר בחיפה תהפוך הערב החל מהשעה 17:00 למוזיאון אמנות חיה ובועטת – מרחוב סירקין 5 – במסגרת פרויקט יחודי של הסטודנטים לצילום מוויצו חיפה. הסטודנטים מהמחלקה לאומנויות הצילום והמסך בקורס ״העיר כמרחב פעולה פוליטית״, בהנחיית אסף אורן וליבי קסל, עסקו ביצירת עבודות שעוסקות בדרכים שבהן הצילום והיצירה האמנותית מאפשרים דיון וייצוג של נושאים פוליטיים וחברתיים. זאת, תוך התמקדות במרחב העירוני על שלל המורכבויות הפוליטיות שמתקיימות בתוכו, במהלך הסגר שנכפה עליהם בשל מגפת הקורונה.

ליאור ויוני שור, מתוך התערוכה Apple Pie

אורנית בן אברהם לוקץ׳, מתוך התערוכה Apple Pie

Apple Pie בגלריה זוזו

התערוכה Apple Pie בגלריה זוּזוּ להנעה תרבותית בעמק חפר (אוצרת: רותם ריטוב), היא תערוכה על ילדים שההורים שלהם אמנים; על אמנים שהם הורים; ובמיוחד על הורים־אמנים שיוצרים בשיתוף עם ילדיהם. כשמקום העבודה הוא הסטודיו, האמנות הופכת להיות חלק מהחיים המשפחתיים. העבודות המוצגות בתערוכה נוצרו והתהוו לכדי עשיה משותפת בין ההורים והילדים במהלך של שנים, כאלו שנוכחות הילדים בהן היא מהותית להיווצרות היצירה, הן בתהליך גיבוש הרעיונות והן במימושם המעשי. משתתפים: זאב ורותם אנגלמאיר; זואי גרינדאה; יאן וון הולביין; אורנית בן אברהם לוקץ׳; שרון פידל ולילוּ פידל סורקיס; דני, אורי ותומר קרמן; יוני וליאור שור; אמיר שפט.

אייל כץ, דוד בובטס ורונית רוט חדד בגלריה N.D

במוצ״ש תיפתחנה שלוש תערוכות יחיד בגלריה N.D ברמת גן. בתערוכה מים עמוקים (אוצרת: איריס מנדל) יציג אייל כץ שלושה פסלים, דמויות פיגורטיביות מועלות בחומר במשיכות אקספרסיביות בגודל אדם, ייצוגים של הוריו וחמותו שנפטרו ונפגשים יחדיו בחלל המבקש לדמות מרחב של בריכה ציבורית. התערוכה קורת גג (אוצרת: נדיה עדינה רוז) של דוד בובטס תעסוק במושג טבע דומם בהקשר ל״בית״, ויוצגו בה מקבץ עבודות ציור בטכניקה מעורבת על בד.

בתערוכה קינג ג׳ורג׳ פינת עוזיאל (אוצר: אריה ברקוביץ׳) תציג רונית רוט חדד שתי סדרות של עבודות: ציורי שמן על בד וציורים על קופסאות טלפון נייד, שעוסקים בחיבורים אישיים של בעלת הגלריה בין הבית של סבתה נעמי דביניק, שעל שמה קרויה הגלריה, לבין ההווה והנעשה בגלריה מאז שנפתחה.

דוד בובטס, ברז שריפה. צילומים: מ״ל

רונית רוט חדד, פתיחה

אבא מים עמוקים, אייל כץ

The post הרשימה המשותפת // 16.07.2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

נטע בן אבו // DIS-ORDER

הפרעת נפש היא מערך מובנה של תסמינים ויש להם ממד התנהגותי, רגשי או קוגניטיבי. אחת מדרכי הביטוי של הפרעה נפשית כלפי חוץ היא באמצעות יצירת אמנות שונה ומשונה ככל שתהיה. בהתאם לכך חקרתי הפרעות בתחומים שונים, וגיליתי שהיופי ביצירה מתבטא בכך שאין להפרעה כללים וחוקים: היא נמצאת בכל תחום ויכולה להתבטא בכל צורה. 

הקולקציה – שעיצבתי עם סריגים, בדי צמר, טול, אורגנזה, תחרות ורקמות – מהווה תגובה רגשית; דרך לביטוי, לריפוי וביטחון להביע רגשות בשפה חדשה. יש בה שימוש בצלליות, באסתטיקה מורכבת ובשילובי בדים שיוצרים ניגודיות; שימוש באיקונוגרפיה המשקפת את מצב הנפש, עיניים המסמלות את ראי הנפש, שפתיים פעורות המרמזות על זעקה, שמחה וחרדה, חצאי פנים ופנים מעוותות; ופרינט של פסים בצורות שונות וחדות. 

נטע בן אבו, DIS-ORDER. צילום: עידו לביא

צילום: עידו לביא

צילום: עידו לביא

סתיו פרג׳יאן // בוסר

סבתי תותי, אמו של אבי, עלתה לארץ ישראל מפרס של אז, וביחד עם סבי הקימה משפחה בת שמונה נפשות. בגיל 12 נאלצה לעזוב את בית הוריה וכך גם את כל עולמה המוכר, הילדותי והתמים למען חיי נישואין בוגרים. 

נטישת עולם הילדות של סבתי מעלה בי שאלות מהותיות על דרכי ההתמודדות שלה עם גורל שנקבע עבורה. הקולקציה עוסקת במעבר הקיצוני בין שני העולמות: עולם של נאיביות ילדותית למול עולמה של אישה נשואה בפרס של שנות ה־40. בעיצוב הקולקציה השתמשתי בבבדי כותנה, סריג ז׳אקרד, קווילט; ותחרות צלליות אסלאמיות מובהקות בשילוב אלמנטים ילדותיים.

סתיו פרג׳יאן, בוסר. צילום: עידו לביא

צילום: עידו לביא

צילום: עידו לביא

סיהאם עטאללה // זאפֶה زفّه

בפרויקט הגמר שלי אני מבקשת למחות על פצע מדמם בחברה הערבית: זילותו של ערך החיים, הקלות להרוג והקלות הבלתי נסבלת ללחוץ על ההדק. המנהג בחברה שאני חיה בה הוא לקבור צעירים/צעירות שנרצחו באיבם לבושים בבגדי חתונה (חתן או כלה) ולעשות להם זאפֶה (טקס של שמחה בזמן החתונה) לפני שקוברים אותם.

הקולקציה שעיצבתי עם משי, אורגנזת משי, קרפ, לבד תעשייתי וקופרו, מבטאת את המתח בין הלבוש לחתונה לבין הדם, האלימות והמוות; רגע במסיבה של חתונה שהופך להיות זאפֶה של מוות.

סיהאם עטאללה, זאפֶה زفّه. צילום: עידו לביא

צילום: עידו לביא

צילום: עידו לביא

שרה שואח // חוק הלאום

חוק הלאום יצר שיח מורכב ומבלבל בקשר לזהותם של מיעוטים והשתייכותם לחברה הישראלית. החוק פגע במיוחד במשפחות שכולות שהקריבו את יקיריהם למען שמירה על בטחון המדינה. החקיקה הכתה בהם, טלטלה את עולמם, וגרמה להם להרגיש שהקרבתם היתה לשווא.

הנושא נוגע בי אישית מכיוון שאני באה ממשפחה שכולה. איבדתי את אבא שלי כשהייתי בת 4. נותרנו אני, שני אחיי ואמי שהייתה רק בת 27. חיינו השתנו בין לילה, והם עוברים עלינו בצל השכול והכאב, אך לצד זה הייתה בנו גאווה בדרכו של אבא ובהקרבת חייו למען הבית והמולדת. החוק מזלזל בעשייתו של אבי ובמשפחתנו, שאיבדה אותו למען המדינה.

בקולקציה – שעושה שימוש בבדי ניילון, אריגים סינטטיים וטבעיים דקים ועבים, רקמות, הדפסות משי, רוכסנים – הדגשתי את כוחו של הרוב לעומת חולשתו של המיעוט, ואת המציאות האבסורדית שנוצרה עקב חוסר השוויון. ניסיתי להעביר חוויה אישית של ילדה שנחשפה לחוק שמזלזל בה, במשפחתה ובמיעוט שממנו באה.

שרה שואח, חוק הלאום. צילום: עידו לביא

צילום: עידו לביא

צילום: עידו לביא

The post בוגרים 2020 // המחלקה לעיצוב אופנה, ויצו חיפה appeared first on מגזין פורטפוליו.

אליאס מויס | הברית החדשה

הפרויקט עוסק ביצירת שינוי מהותי במרכזה ההיסטורי והעתיק של עיר נצרת, והפיכתו ממרכז דתי מלא קונפלקטים וטעון למרכז יצירתי מגוון. לב העיר נצרת התפתח סביב שתי כנסיות והיותן בסיס לקונפליקט שקיים ביניהן כסמלן ומרכזן של מסורות נוצריות שונות – נצרות אורתודוקסית ונצרות קתולית.

שתי הכנסיות דומיננטיות במרכז העיר ושולטות על חלק גדול משטחי האזור, כשהעובדה שרובם המכריע של תושבי נצרת הם ערבים־מוסלמים – 71% מתושביה – מחדדת עוד יותר את הקונפליקט המתקיים בהקשר של הסמלים הדתיים בלב העיר.

מבחינה דמוגרפית, גובר בנצרת הפער החברתי־מסורתי בין הדור הצעיר לבין החברה הערבית המסורתית: רוב הצעירים והסטודנטים שעוברים ללמוד ולעבוד מחוץ לעיר לא שבים לנצרת לאחר שנחשפו לחיים אורבניים פלורליסטים בערים אחרות ופרצו את גבולות המסורת.

הפרויקט שואל כיצד אפשר ליצור מרחב פלורליסטי מגוון, ששווה לכל אדם ללא קשר לדת, מין וגזע, בלב לבה של הרקמה ההיסטורית־דתית, ומציע לתכנן שכבה מרחבית חדשה המשלבת את השטחים ומבני הדת והרקמה המסורתית. במרכז ההצעה עומדת השאיפה ליצור מרחב מגוון לצעירים, שיהווה מרחב לביטוי וליצירה, ומקום מכבד למשתמשים ומבקרים, שמאפשר לחוות את ממד הזמן.

אליאס מויס | הברית החדשה

טטיאנה פרוסקורובה | After the Rain 

הפרויקט עוסק בתכנון מרכז עסקים ראשי בדרום תל אביב, בסביבה עירונית צפופה ואינטנסיבית, ומציע יצירת דופן לאיילון; יצירת מערכת ארכיטקטונית־נופית שתשמש ככלי לניהול מי הנגר העירוני ותדע להתאים את עצמה להצפות ולהכלת/אחסון מי סערה.

עיר היא מערכת דינמית, שמתפתחת במהירות רבה. כשהמבנה החברתי, הפוליטי והמערכות הטכנולוגיות שלה משתנים תדיר. בעידן הנוכחי עיר צריכה להתמודד לא רק עם בעיות של גידול אוכלוסין ועיור מהיר, אלא גם לעמוד בתנאי מזג אויר משתנים הנובעים מההתחממות הגלובלית. שינויי האקלים מחייבים את הערים להיערך לתרחישים קיצוניים, כמו שיטפונות או פרקי בצורת ממושכים.

שימוש רב בבטון, מבנים רבי קומות ועומס תחבורה מובילים לתופעה האופיינית לערים בצפיפות גבוהה – אי החום העירוני, שבעקבות התחממות הגלובלית גם אופייה צפוי להשתנות; סופות צפויות להיות שכיחות יותר ועזות יותר, עם כמות גשם גדולה שניתכת בבת אחת ומובילה להצפות.

קרקע בנויה מעצימה את השיטפונות, היות והיא אטומה ומי נגר עירוני לא יכולים להיספג דרכה ולהגיע למי התהום. כמות גדולה של מי נגר עירוני שנוצרים בעקבות גשמים ״אובדים״ כך, ואף גורמים נזקים לתשתית העירונית, אך ניהול נכון שלהם יכול לאפשר פיתוח כלכלי, חברתי ותרבותי.

טטיאנה פרוסקורובה | After the Rain

אנסטסיה פוקלצ׳וק | InduCity 

הפרויקט מציע חשיבה מחודשת על שילוב תהליכי ייצור ותעשיה כחלק מהרקמה האורבנית, באמצעות יצירת רשת המשלבת מגורים, פנאי ומסחר לצד סביבות עבודה עדכניות של תעשיה ומלאכה. השאיפה היא ליצור מערכת כלכלית־חברתית חדשה וערים רב תפקודיות חזקות, מתוך הבנה שתעשייה ותהליכי ייצור הם חלק בלתי נפרד מהעיר.

כמקרה בוחן ההצעה מתמקדת במפעל הקמח ההיסטורי ״הטחנות הגדולות של חיפה״, שממוקם בתוך הרקמה האורבנית של העיר התחתית בחיפה, אך הוא אינו שמיש ומנותק מסביבתו. באמצעות חיבור המתחם לרשת העירונית, חיזוק צירי מעבר ויצירת שדרה פעילה, שלאורכה פזורות יחידות ייצור בקני מידה משתנים, נוצרת מערכת אחת המשלבת תעשייה מגורים מסחר ותרבות.

תהליכי הייצור המקומי מהווים כך חלק אינטגראלי מהחוויה העירונית, כשהציבור לוקח בהם חלק. הפרוגראמה המוצעת מכילה שוק מקומי, סדנאות ייצור ומרכזי מבקרים, המשתלבים עם התעשייה תוך שמירה על הערך התרבותי וההיסטורי של המקום.

אנסטסיה פוקלצ׳וק | InduCity

נופר הברמן | מודל לדיור ציבורי

הרעיון העומד בבסיס הפרויקט הוא שדיור הינו זכות בסיסית, ואין לתפוס אותו כמוצר צריכה שנרכש על ידי בעלי אמצעים, אלא כיסוד לקיום האדם. כיום, מצבו של הדיור הציבורי במדינת ישראל דורש התייחסות מיידית, ומכתיב צורך מידי בשינוי מאזן הכוחות הנוכחי, שבו השוק החופשי הוא הכוח הדומיננטי בעיצוב מרחבי המחייה, ואינו משלב בהם נושאים חברתיים/קהילתיים.

לטובת שינוי המצב הקיים נדרש מודל תכנוני אורבני המגדיר מחדש את חווית ואיכות המגורים, ומנסח אלטרנטיבה חדשנית בה הבעלות הציבורית משמשת כמחולל חברתי, המניע את החוויה העירונית כולה ומספק מענה למכלול צרכי כלכלה, קיימות, תחבורה, מרחב ציבורי עשיר ועוד. כמקרה בוחן נבחר שדה דב, כשבאמצעות המודל המוצע הפרויקט שואף לייצר עירוניות מגוונת ותוססת, שעיקרה מרחב הטרוגני ושוויוני המכיל ומערב קבוצות אוכלוסיה שונות. 

נופר הברמן | מודל לדיור ציבורי

טטה מחיטריאן | JunkE

ג׳אנק־אי מתייחס לשטחי פסולת הפלסטיק באוקיינוסים כאל מרחב תכנוני אדריכלי. הפרויקט בוחן את מצב הזיהום באוקיינוסים, שנגרם מזרמי מערבולות הנוצרים מהרוחות ומסיבוב כדור הארץ, כשהם אוספים בדרכם פסולת הנאגרת בחופים ובמים.

כל פסולת ״שנכנסת״ למערבולות מגיעה בסופו של דבר למרכזה, תוך יצירת ריכוז פסולת עצום המכונה אי פלסטיק במרכז האוקיאנוס – מרחב בעל מערכת צירי זרמים טבעיים, שלה השפעה אקולוגית משמעותית על כל כדור הארץ. הפרויקט מציע פלטפורמה אדריכלית צפה, האוספת פסולת פלסטיק ימית וממחזרת אותה לחומר גלם המותאם לייצור־בנייה. מעבר לייצור ולהובלת החומר אל היבשה, חומר הגלם משמש גם לבניית הפלטפורמה עצמה, שחלק חשוב בה משמש למחקר ימי.

ג׳אנק־אי בנוי מכוכב־אם המשמש כנמל לשינוע חומר הגלם ולתנועת העובדים, שמתבצעת דרך לוויינים ניידים המתחברים אליו. הוא אב טיפוס, ואחד מתוך פלטפורמות רבות שהפרויקט גורס שיש לשלוח אל האוקיינוסים, על מנת שינועו בחופשיות עם זרמי הים עד לניקויו האופטימלי. 

טטה מחיטריאן | JunkE

ירין צפון | Eco-Tricity Quarter 

התפכחות והבנת הנזק הגלובלי שנגרם בשריפת דלק מאובני ליצירת אנרגיה, הביא מדינות רבות לחפש דרכים חדשות/חלופיות להפיק אנרגיה ממקור מתחדש. במדינת ישראל נקבע שהחל משנת 2025 יופסק לחלוטין השימוש בפחם לייצור חשמל בכל תחנות הכוח המבוססות עליו, וייצור החשמל יתבסס על גז טבעי ואנרגיות מתחדשות בלבד.

על רקע המהלך הצפוי הפרויקט מתייחס ליחידות ייצור האנרגיה בתחנת הכוח אורות רבין בחדרה, ומנסה למצוא מתאם בין שני תהליכים המתרחשים במקום במקביל: האחד הוא שאיפתה של חדרה להכפיל את מספר תושביה בעשור הבא, ולהקים שכונות מגורים חדשות על שטחי טבע בתוליים. התהליך השני הוא סגירתם הצפויה של חלקים מתחנת הכוח ומעבר לייצור אנרגיה ירוקה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

ההצעה היא ניסוי אדריכלי המנסה לשלב בין שני התהליכים, וליצור בתוך מרחב תחנת הכוח שכונת מגורים מאופסת אנרגיה, שבה קיימות, ״הליכתיות״ ואקולוגיה הם ערכים מובילים. לצד הקמת השכונה הפרויקט מציע שעם הפסקת פעילותה של תחנת הכוח ייעשה שימוש מחודש במבניה הממוקמים בקו ראשון לים, שיוסבו למבני ציבור.

כך, אחרי שנים בהן המבנים זיהמו את הסביבה והיוו מטרד לתושבי האזור, הם ישרתו את טובתם ואת טובת הציבור ויספקו מענה לצרכים מגוונים, כמו מסחר, פנאי, תעסוקה ומגורים.

ירין צפון | Eco-Tricity Quarter

The post בוגרים 2020 // המחלקה לאדריכלות, ויצו חיפה appeared first on מגזין פורטפוליו.