במטרה ליצור תשומת לב ומודעות ערה לדרך שבה פועלת האנושות, שביב משתמשת בפעולה הרקמה, הנחשבת נשית מסורתית, ומרככת בכך את האירועים הקשים, הופכת את המציאות לאגדה, לשיר עם, לסיפור שבעל פה ולמוסר השכל. החיבור של הרקמה והצילום יוצר קולאז׳ המחבר הפכים, מתבונן פנימה לנפש וגם החוצה לעולם. שביב יוצרת יופי ומציעה פירוש אלטרנטיבי של האירועים המצולמים.
״מעשה ״התיקון״ של שביב הוא בגדר משאלת לב, כותב קרישנר. ריאקציה לעולם דיסטופי. ניסיון להסב את הנהר לאחור. מסע מועד לכישלון, כנראה. המסע לאחור בזמן אינו אפשרי. את שנעשה אין להשיב. לגולל את האבן הסיזיפית אל ראש ההר הוא כישלון ידוע מראש. והכבד של פרומתיאוס (שהעניק את האש לבני האדם) ינוקר שוב ושוב.
ושביב? שביב אינה תמימה. הכול ידוע לה: את שהיה אין לתקן. את שיהיה, ניתן. אולי. עבודות אלה הן התחליף הוויזואלי של שביב לתפילה. מעשה הרקמה הוא מהלך של חמלה, תפילה לעילוי נשמה. החוטים הנרקמים ונשזרים, הם ״פייטה״ במובנה המילולי (חמלה). הם הצעה מוסרית שאין לסרב לה. הם ה״שמיים בקשו רחמים עלינו״.
השימוש המובהק באיקונות צילומיות, מסייע מידית, בפענוח האירוע הטראומתי שאותו הן מייצגות. דימויים אלה אינם דורשים סוכן מתווך. דימויים אלה הם קפסולות זמן המכילות בתוכן היסטוריה ורוח רעה. התינוק הסורי בן השלוש, איילן קורדי, לא יתעורר בתום שבוע נוצרי. הוא מת כי הוא מת כי הוא מת. ושביב, בהקשר זה, נעה על הציר בין ״מנוחה נכונה״ ו״לילה טוב ילד חולם שלנו״, לבין ״הזהו אדם?״ שבו מהרהר פרימו לוי במהלך הספר בעל שם זה. לוי מהרהר בשאלת טבעו של האדם, מוסריותו, רשעותו או נדיבותו. ויודעת שביב, שילדה האוחזת בלונים, כציור על חומה רחוקה/קרובה, תרחף רק בחלומם של אחרים.
״הרקמה נחשבת לפעילות נשית מסורתית״, אומרת שביב. ״האישה הפסיבית, היושבת בבית ולאור הנר או החלון, רוקמת ומחכה לאהובה שישוב מן המלחמה או העבודה. תפר לתפר, תך לתך, בסבלנות ואורך רוח אני מתקנת את הקושי שהיה, את המוות, ההרג. כך למשל בתמונת הילד הסורי שנשטף לחוף הטורקי והופיע בכל מהדורות החדשות, כסמל האירועים האלימים במזרח התיכון. אני מניחה שטיח תחת הילד. כעת הילד נח לו בביטחון על החוף. אולי ישן ואולי הוא על מרבד קסמים… בתמונת ההוצאה להורג ברחוב, שבה קצין משטרה וייטנמי רוצח חשוד ללא משפט ובשם החוק, שמתי בידיו זר פרחים במקום האקדח. כעת ניצל הקורבן. כעת יש פתח לתקווה בין אדם לאדם, בין צפון לדרום וייטנאם.
״כמובן שתיקון כזה של העבר הוא נאיבי ותמים מעיקרו. לעיתים אף מקאברי למראה. מטרת העבודה היא ליצור אצלנו תשומת לב; ליצור מודעות ערה לדרך האלימה שבה פועלת האנושות. להביט ולהתבייש. זוהי פעולה נשית אקטיבית. תנועת מחאה של אישה אחת. כך אני הופכת את פעולת הרקמה הפסיבית לפעולה של ריפוי והעלאת המודעות החברתית שלנו למעשינו״.
The post תיקון 01 של חנה שביב בוויצו חיפה appeared first on מגזין פורטפוליו.