שירן ספיר גדלה בבית עם שני הורים אנשי קריירה ואחים גדולים שעזבו בגיל מוקדם. כך היא מצאה את עצמה מידי יום חוזרת מבית הספר לבית ריק. כדי שלא תרגיש בודדה, בכל בוקר לפני צאתו לעבודה ערך אביה את השולחן במיוחד בשבילה, לאדם אחד, והשאיר לה פתק בתוך כוס. הפתקים תיארו את תפריט ארוחת הצהריים שמחכה לה, תוך שילוב סיפורים מצחיקים, מוזרים, מרגשים ויום־יומיים.
ספיר מספרת שבמשך הזמן הפתקים הפכו לדבר העיקרי שלו חיכתה כשחזרה מבית הספר, וכעת הם עומדים בבסיס פרויקט הגמר המקסים שלה במחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה: היא איירה 16 מהפתקים שכתב לה אביה לאורך השנים, בשלושה צבעים – כחול, אדום וירוק. האיורים מתחילים בתיאור המציאות במטבח, כשדמותה ישובה תמיד על דלפק בצידם הימני של האיורים, והם מתפתחים לעולמות שונים, דמיוניים ומלאי חיים, המתקיימים עם הוריה אילו היו שם איתה בארוחת הצהריים. התוצאה מצליחה לרגש מבלי להיות רגשנית מידי, ולעורר הזדהות גם אצל מי שתמיד חיכה לו בית מלא באנשים.
בסמוך אליה צוייר על הקיר פרויקט הגמר של מיתר הופמן, עשרה איורים מלאי דימיון ומשובבי נפש לעשרה מהסיפורים המאלפים והמופרכים שנהג לספר הברון מינכהאוזן, אציל גרמני שנשלח לפקד במלחמות, יצא למסעות וחזר תמיד עם סיפורים חסרי הגיון ומלאי דמיון. עד לפני חצי שנה לא שמעה הופמן על הברון מינכהאוזן, כמו רובם המכריע של בני גילה, כפי שהיא מספרת. כשניסתה להבין איך קלאסיקה טובה שכזאת לא צלחה את הדור שלה, היא ניגשה לגרסאות בעברית של הסיפור שיצאו לאור בעבר. כתוצאה מכך היא הבינה שלדור של ימינו יש בעיה לגשת לסיפור בגלל הטקסטים הארוכים, מלאי התיאורים המילוליים. היא החליטה שפרויקט מאויר יקל על הבנת הטקסט וייחרט בזיכרון טוב יותר, במטרה שמי שייחשף לאיורים יידע לספר בשיחה מזדמנת לפחות סיפור אחד, מסיפוריו של הברון החביב ומלא ההומור.
פרויקט הגמר המטריד והמרשים של שרון שפיץ, ״2060״, עוסק בגורמים להתחממות הגלובלית ובתוצאותיה. שפיץ מתארת באיור גדול־ממדים ועמוס בפרטים תרחיש אפוקליפטי שעלול לקרות בעשורים הקרובים. תוך שהיא יוצרת דימוי רווי בפרטים היא גורמת לצופים לרצות להתקרב ולהתעמק בנושא המעורר לעיתים אנטגוניזם, ולגרום להבנה שיש לנו יכולת השפעה – לחיוב ולשלילה.
״יש לנו ארץ, יש לנו בית ויש לנו כביש״, הוא פרויקט הגמר המחוייך של שירי מטלון, שאוייר כולו בפסטלינה. החברה הישראלית מורכבת מקבוצות אוכלוסיה שונות ומגוונות, היא אומרת. לכך מתווספים המצב הבטחוני ויוקר המחייה שגורמים לכולם לחיות במצב של סטרס תמידי. הפרויקט הוא תמונת מצב של החיים בארץ, דרך דברים שקרו לה (ולכולנו) ביום־יום, בין אם אלו פקקים בכבישים, תאונות דרכים, שביתות ברכבות, אלימות, חוסר סבלנות ועוד, תוך שימוש בסיטואציות יום־יומיות וברפרנסים תרבותיים מוכרים, כמו גם בשיבושי לשון מכוונים דוגמת ״שלום מתישהו״ במקום ״שלום עכשיו״. התוצאה היא ביקורת מחוייכת על המצב, כמו שמסכמת מטלון ״אז נכון, יש לנו ארץ, יש לנו בית ויש לנו כביש, אבל תראו איך הם נראים״, היא מסכמת.
פרויקט הגמר המטריד של יעל פליטי מתעסק גם הוא במערכת העצבים של החברה הישראלית וב״איך אנחנו מוציאים את העצבים שלנו החוצה״. הפרויקט מורכב מסרטונים ויראליים, תגובות שאספה ברשת, קליידוסקופים שיצרה מסרטונים של הפגנות ואימג׳ים שונים. ״אנחנו מנסים להתנתק מזה ולהדחיק אבל אין לאן לברוח: בשפה שבה אנחנו מדברים, בתנועות הגוף שלנו ובטקסטים שאנחנו כותבים״, היא אומרת, ומפנה מבט מעורר מחשבה להתנהגות היום־יומית המטרידה במרחב הווירטואלי כמו גם במרחב הציבורי.
לעומתה, פרויקט הגמר של גבי מוס, Kiss & Cry, מעניק ביטוי מורכב ורב־חושי לעולם האקרובטיקה. הפרויקט מוצג בארבעה רבדים: אנימציה, סרטוני וידאו, ספר וסאונד. ההתמקדות בחוקים הרבים הקיימים בענף באים לידי ביטוי בהפשטה גרפית. חמש הדיסציפלינות השונות הקיימות בענף – זוג בנות, זוג בנים, זוג מעורב, שלשת בנות, רביעיית בנים – מוצגות בחלוקה לשני סוגי תרגילים עיקריים: באלאנס – תרגילים הדורשים בעיקר איזון, גמישות והחזקות במצבים סטטיים, לעומת טמפו – תרגילי הקפצות בעלי אופי דינמי.
הספר כולל אוסף תמונות קלוז־אפ השם דגש על עבודת הצוות בתחום האקרובטיקה ומתמקד בחיבורים הנוצרים בין המתעמלים, החל מחיבורים פיזיים היוצרים את האלמנטים, עד לחיבורים ברגעי סיפוק/אכזבה בזמן סיום התרגיל בתחרות. הפרויקט כולל גם ערוץ סאונד שהוא חלק משמעותי ובלתי נפרד ממנו: הקראה של טקסטים מתוך הקלטות המאמנים, השמים דגש על הדרישות המרובות הנדרשות מהמתעמלים בזמן אימון, על המשמעת הנדרשת והביקורת הרבה שהמתעמלים חווים בכל אימון על מנת להגיע למטרה שלהם.
ולבסוף, פרויקט הגמר הנפלא של תומר אלעד – תקשורת חזותית במיטבה – מציג כיצד פסולת שנאספה בעת שיטוט ברחובות חיפה בשכונות השונות (עיר תחתית, שפרינצק, הדר, מרכז הכרמל ועין יעקב) הפכה בשינויים מינוריים לאותיות האלף־בית בשפה העברית. מעבר לחיפוש צורה והתחקות אחר מאפייני האות, אלעד בחן את הקשר בין הפסולת למקום שבה היא נמצאה ועד כמה היא יכולה להעיד על אופיין של השכונות ועל השוני ביניהן. התוצאה מצליחה להציג טיפוגרפיה אקספרימנטלית מצד אחד, ונגישה מצד שני, ומשלבת בצורה חכמה ואינטלגנטית בין העולם הפיזי לעולם הדיגיטלי.
The post בוגרים 2017: המחלקה לתקשורת חזותית, ויצו חיפה appeared first on מגזין פורטפוליו.