במסגרת שבוע האיור מציג המרכז האקדמי ויצו חיפה במחסן 2 בנמל יפו את אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף, תערוכה משותפת של סטודנטים מהמחלקה לתקשורת חזותית והמאיירת האנימטורית מירב שחם, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית ומרצה במחלקה. העבודות בתערוכה, שהוכנו במיוחד לשבוע האיור, בוחנות את גבולות מושג האיור ואת נקודות ההשקה שלו לעיצוב, לאמנות ולאנימציה.
התערוכה מתבססת על כתביו של הסופר הרוסי דניאיל חארמס, שנולד בסנט פטרסבורג בשנת 1905 ומת בכלא הרוסי ב-1942. חארמס הוא אחד מכותבי האבסורד הגדולים במאה ה-20: בסיפוריו מוצגות, לחלופין, סצנות של עוני ומחסור וכן התרחשויות פנטסטיות וחלומיות וקומדיה נרחבת. לא פעם משולבות בהן הופעות פארודיות ולא הולמות של סופרים רוסים מפורסמים ומוערכים, כמו אלכסנדר פושקין וניקולאי גוגול.
״שיתוף הפעולה האיורי, שהובילה מירב שחם את קבוצת הסטודנטים לעבודה משותפת, התקיים בשיטת רימיקסינג גרפי, המקובלת מאוד בשיתופי פעולה בין מעצבים באירופה״, מספר ירון שין, ראש המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה, על תהליך העבודה והקונספט. ״הסטודנטים הוזמנו לקרוא מבחר מסיפוריו הקצרים של חארמס ולייצר דימויים בהשראתם. מירב עבדה פיזית והגיבה על עבודות הסטודנטים והסטודנטים עבדו על מה שהיא עשתה וחוזר חלילה.
״להבדיל ממעצבים, באיור זה לא כל כך מקובל לעשות רימיקס; לרוב המאייר יתנגד שייגעו בעבודתו. כאן גם הסטודנטים וגם מירב התבקשו להניח את האגו ואת הדעות הקדומות מאחור, ולנסות את המהלך המשותף הזה. הנסיון נחל הצלחה כבירה ושיתוף הפעולה היה מושלם!״
״לפני כשנתיים הצגתי בגלריה אלפרד פרוייקט בהשראת טקסטים של הסופר השוויצרי רוברט ואלזר, מתוך קובץ סיפורים קצרים בשם ׳איש שלא הבחין בשום דבר׳״, מספרת שחם. ״ביום פתיחת התערוכה ניגש אליי בחור, שהביא לי במתנה את הספר של דניאיל חארמס ואמר לי: ׳אני חושב שזה הפרויקט הבא שלך׳. הספר חיכה בצד בסבלנות עד לשיתוף הפעולה הנוכחי.
״כשחשבנו על שיתוף הפעולה הזה החלטנו שהדבר הטבעי ביותר יהיה לתת לסטודנטים לאייר בהשראת טקסט (ולא לאייר את הטקסט). בחרתי לסטודנטים קטעים מתוך המאגר של כתבים, סיפורים קצרים, שירים ותובנות של סופר חכם וחד, וולגרי ומלא הומור; טקסטים שלדעתי היו הכי מדויקים ומעוררי השראה, וביקשתי מהם לא לאייר את הטקסט אלא לאייר מתוך האווירה שעולה ממנו, התחושות שעולות בין השורות, לייצר עבודת אמנות – אינטרפרטציה משלהם למה שהם קוראים.
״לאחר שצפיתי בעבודות וקיבלתי אותן, הבנתי שמפה אני ממשיכה לעשות משהו נוסף, אחר, לאו דווקא מהו שקשור ישירות לחארמס. הרבה ממה שעשיתי מבוסס על טיפוגרפיה מאויירת, רוב הדברים שכתבתי הם טקסטים אישיים שלי, יש גם איורים כמובן. רציתי להכניס ממד נוסף לעבודה, שידבר על עוד משהו, וייקח את האיור הראשוני למקום חדש״.
״בשבילי הפרויקט מול מירב היה בסימן ׳שבירת אגו׳״, מסכם יפתח קורוניו, אחד הסטודנטים המציגים בתערוכה, על תהליך היצירה המשותף עם מירב. ״לתת את העבודה שלי למאייר אחר ולדעת שיש סיכוי שאני אפילו לא אזהה את העבודה שלי כשאקבל אותה בחזרה, יש בזה משהו גם מפחיד וגם מרגש, משהו שונה מהדרך שבה אנחנו רגילים לעבוד.
״זה היה פרוייקט עם חוקים כל כך מצומצמים במבחינה טקסטואלית, הגדרה צבעונית ונושא משותף, מה שהכריח אותנו להישאר מפוקסים על הנושא הגדול, ולהציג לקהל הרחב נושא בוגר ובכלל לא ׳איור ילדים׳. מבחינתי זו היתה אמירה על כך שאיור לא חייב להיות ילדי, הוא יכול להיות בועט, ביקורתי ומשפיע״.