זה היה קיץ מוזר. או אולי נכון יותר לומר שזה עדין קיץ מוזר, שבמהלכו כל חודש יולי כאילו התנהל ביקום מקביל, ובשקט המדומה הנוכחי נראה כאילו הוא קרה לפני שנה, ולא לפני כמה שבועות. קיץ שבו חודש יוני בכלל נראה מחיים אחרים.
ועדין, זה היה עוד קיץ כמו אלו שהיו לפניו. שוב חזר הריטואל של תערוכות הבוגרים, של אלפי העבודות והפרויקטים; שוב מצאתי את עצמי מידי יום במקום אחר, בתערוכה אחרת, מסייר בין המחלקות, בין העבודות, מנסה לאתר עבודות יוצאות דופן ובודק מה אפשר ללמוד ומה אפשר להבין בכל זאת מביקור בכל תערוכות הבוגרים. תשע כתבות פרסמתי בגלריה בתקופה הזו, שקראתי לה ביני לבין עצמי ״מבצע 1,000 סטודנטים ב-10 ימים״.
תשע הכתבות שבהן פירטתי את העבודות הבולטות וסיקרתי בקצרה את התערוכות של כמעט כל המחלקות:
- תקשורת חזותית ועיצוב תעשייתי בצלאל
- תקשורת חזותית ועיצוב תעשייתי חולון
- תכשיטים בצלאל ושנקר
- קרמיקה וזכוכית בצלאל ועיצוב טקסטיל שנקר
- עיצוב תעשייתי הדסה ושנקר
- עיצוב פנים חולון, מכללה למנהל ושנקר
- תקשורת חזותית ויצו חיפה ושנקר
- תקשורת חזותית מנשר, אבני, גורן
- פרויקט מצטיינים בתקשורת חזותית
ובכל זאת, כמה שבועות לאחר מכן, יש כמה נושאים שלא התייחסתי אליהם, ושאני חושב שכדאי, צריך וחשוב לדבר עליהם. אני רוצה להתחיל דווקא במודעה הזו של שנקר (על העיצוב של כל התדמית של Awsome כתבתי כאן):
אני לא יודע מי מכם שם לב, אבל בשום מקום בפרסומים של שנקר לא היה כתוב ״תערוכה״ וגם לא ״בוגרים״. עניין סמנטי? בהחלט, אבל לא רק. זה קשור לנסיון של בתי הספר לעיצוב להבין מה עושים עם המפלצת הזאת שנקראת תערוכות בוגרים (ועם התחרות בין בתי הספר שיצרה את המפלצת הזאת). כמי שכבר כמה שנים עוסק וחושב על הדבר הזה, אני סבור שברגע שקוראים לארוע תערוכה כך גם צריך להתייחס אליו. ולמרות שיש לא מעט שחולקים עלי, בעיני תערוכת בוגרים היא קודם כל תערוכה (ורק לאחר מכן בוגרים), וחייבים לחשוב על כל הדברים שקשורים לתערוכה – מה מציגים, איך, איפה וכן הלאה.
וכן, אם במשך ארבע שנים הסטודנטים מקבלים בכל יום ביקורת ומבינים שלפעמים הם טובים יותר ולפעמים טובים פחות מהחברים שלהם, תערוכת סוף השנה לא יכולה, וגם לא צריכה, להיות שונה מהבחינה הזו (יש לזה פתרון, שאגיע אליו לאחר מכן). אם לחזור לשנקר – האם מספיק לשנות את השם בשעה שכל השאר נשאר (למראית עין בכל מקרה) אותו דבר? אני חושב שלא. כלומר, לא מספיק לקרוא לריטואל בשם אחר, גם התוכן צריך להשתנות.
ועדין – מי שבכל זאת מנסה זו השנה השנייה לעשות משהו אחר ולבדוק את פורמט תערוכות הבוגרים זו המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. בשנה שעברה קיימה המחלקה תערוכה תחת השם מכנה משותף: עבודות הבוגרים משנים ג׳ ו-ד׳ חולקו לפי נושאים משותפים כמו שחור לבן, מפות, צורות בסיס, עומס, עבודת יד, עיוות ושיבוש – וכך הן גם הוצגו – כל חדר הוקדש לנושא אחר. בנוסף, בכל חדר הוצגו חלקים מתוך עבודות, לא בהכרח העבודה בשלמותה על כל חלקיה. העבודות שהוצאו מהקשרן קיבלו איכויות אסתטיות משל עצמן, אולם ההחלטה ספגה ביקורת מכיוון שקשה היה להתרשם מעבודות הבוגרים בשלמותן.
השנה, לאחר שהיה אפשר להתרשם מכל הפרויקטים בזמן ההגשות, שהתקיימו בתחילת חודש יולי במשך שבוע, בפורמט האקדמי המקובל, ״אנחנו משיכים לנסות ולחפש פורמטים חדשים להציג את הישגי המחלקה על ידי עבודות המחזור המסיים, וזאת בעקבות המבנה שאימצנו כבר בשנה שעברה, שפרוייקטי הגמר מוצגים במלואם בעת הההגשות והביקורות״, אמר דקל בוברוב, ראש המחלקה. ״השנה החלטנו לצאת החוצה, להתנתק מהקירות והכיתות ומכל מה שמשתמע מכך – הכיתות הן הכיתות שבהן הסטודנטים למדו והקירות בכיתות מבקשים צורת תצוגה מסויימת – תלייה. השאיפה היא – כמו בשנה שעברה – לייצר חווית התבוננות שונה בעבודות תקשורת חזותית, ודרכה לקרב את הקהל הרחב למקצוע״.
כך, בתערוכה שאצר קובי פרנקו והוצגה על גג הבניין, לא הייתה תאורה בחלק שבו מוצגות העבודות, והתאורה היחידה נבעה מהעבודות עצמן, שהוצגו בארבעה אופני תצוגה: אמבטיות אור, שולחנות דיפדוף, מסכי מחשב, מסך גדול. התוצאה הייתה תערוכה מרשימה מבחינה חזותית, שיצרה חוויה מסוג אחר בהשוואה לתערוכות עיצוב (בוגרים ובכלל).
נסיונות מעניינים להתמודד עם תצוגה היו גם במחלקות לעיצוב תעשייתי בבצלאל ובמכון טכנולוגי חולון. השנה, בנוסף לפרויקט הגמר, החליטו אוצרי התערוכה בחולון – שלומית באומן ואיתי אהלי – להציג מערך של הקשרים המתכתבים עם פרויקט הגמר ומייצגים רבדים שונים באישיותם של הסטודנטים ובתהליך עבודתם. בהשראת ״חדרי הפלאות״, שהכילו אוספים מגוונים ומסקרנים, כל סטודנט יצר ״ארון פלאות״ אישי על מדף מתחת לאמצעי התצוגה האחידים שעליהם הוצגו הפרויקטים, ושם הוא הציג מקורות השראה, חפצים, סקיצות וייצוגים חומריים, שהעשירו את ההתבוננות על פרויקטי הגמר. העיצוב האחיד שירת את התערוכה, ורק חבל שלא היו כיתובים ברורים על מהות העבודה וכל פרויקט.
בבצלאל החליטו אוצרי התערוכה – טל גור ומאיה ויניצקי – לקבוע קונספט אוצרותי אחיד לכל המציגים – ״שולחן העבודה״. כך, כל סטודנט הציג על שולחן עבודה סטנדרטי את פרויקט הגמר שלו, לצד סקיצות, מחשבות, חומרים ותהליכי עבודה, והתוצאה הייתה תערוכה מגובשת ומהודקת שנעים היה להסתובב בה.
אבל אני רוצה לרגע לחזור על מה שדקל בוברוב אמר: ״השאיפה היא לייצר חווית התבוננות שונה בעבודות תקשורת חזותית, ודרכה לקרב את הקהל הרחב למקצוע״. ההחלטה לבדוק פורמטים ולאתגר את הקיים ראויה לציון ולהערכה. השאיפה לייצר חווית התבוננות שונה בעיצוב היא בכלל מבורכת. אולם, למרות התוצאה המרשימה, יש כמה נקודות שכדאי לשים אליהן לב. ראשית, רבים מאלו שדיברתי איתם לא ידעו בכלל שהיה אפשר לבוא לראות את הפרויקטים בזמן ההגשות, וחבל. אני חושב שאם זה היה ברור יותר, המהלך היה מקבל פחות ביקורת. הבעיה השניה היא הענין הסמנטי והקונטקסט הכללי. כפי שרבים שדיברתי איתם אמרו, כשאנשים באים לבקר בתערוכה שמוצגת בתקופה שבה בכל הארץ – ובשנקר – מוצגות תערוכות בוגרים, זה מה שהם מצפים לראות: את מה שהם מכירים. לקרוא לזה אירועי סוף השנה ולהציג את התערוכה במשך שלוש שעות בשלושה ערבים – זה לא מספיק.
אבל מעבר לזה, אולי הגיע הזמן להפריד לגמרי בין הדבר הזה שנקרא פרויקט גמר, בין הצורך להציג אותו לחברים ולמשפחה, בין הצורך לציין בצורה כלשהי את העובדה שהבוגרים סיימו ללמוד במשך ארבע שנים, בין הצורך להציג אותו בפורמט אקדמי – לבין הצורך והרצון להציג את השגי הסטודנטים לקהל הרחב. מהבחינה הזו המהלך של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר הוא בכיוון הנכון, גם אם התוצאה לא מושלמת. אני לגמרי מבין את הנסיון לרצות את כולם – אבל אני לא רואה את זה קורה בתערוכה אחת, באירוע אחד. ברור לי שיש לזה השלכות תקציביות, וצריך להיערך לזה בצורה אחרת, ומן הסתם יש פה פקטורים שאני לא מכיר, ועדין.
- – –
ואם כבר מדברים על תערוכות הבוגרים, בואו נדבר על מפלצת אחרת – פרויקט הגמר.
גם פה מי שעוקב יכול להבחין בזרמים הגלויים והתת קרקעיים, בנסיונות של המחלקות והמוסדות לפצח את העניין הזה. השנה למשל אפשר היה לראות לראשונה במחלקות לתקשורת חזותית בבצלאל ובוויצו חיפה פרויקטי גמר שנעשו בזוגות. הדבר נובע מהמורכבות שמאפיינת את עולם העיצוב בשנים האחרונות, המחייבת עבודת צוות ומאפשרת לסטודנטים בעלי התמחויות שונות לשתף פעולה. אבל לא רק מזה.
בוויצו חיפה היו 15 סטודנטים שעשו פרויקט גמר זוגי, בנוסף לפרויקט הגמר האישי שלהם. כששמעתי את זה בפעם הראשונה חשבתי שזה הזוי. לכאורה, היה אפשר לצפות שהעבודה על שני פרויקטי גמר במקביל תפגע בתוצר הסופי, שכן גם כך ההשקעה בכל פרויקט היא עצומה, אולם ירון שין – ראש המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה – סיפר שמה שקרה היה דווקא ההיפך. לדבריו, לפרויקט הזוגי יתרונות רבים: הוא מאפשר לסטודנט לעבוד גם כשהוא נתקע בעבודה על הפרויקט האישי ומשחרר אותו ממצבי קיפאון; העבודה והדיאלוג הזוגיים מקדמים גם את הפרויקט האישי; והעבודה בשניים מאפשרת לסטודנטים עם התמחויות שונות לשתף פעולה וללמוד אחד מהשני. כמי שעושה המון דברים במקביל אני יכול להבין את זה, אני עדין תוהה האם זה יכול להתאים לכל הסטודנטים.
והיו עוד שינויים: הסטודנטים במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל יכלו לראשונה לבחור נושא לפרויקט הגמר בין נושא אישי לבין רשימת נושאים שהוצעה להם על ידי סגל המחלקה, ביניהם פועלו של חנוך לוין, הטרמינל בנתב״ג ומכון ויצמן. ואמנם, כמה מהפרויקטים המוצלחים ביותר היו אלו שעסקו בחנוך לוין. במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר ויתרו השנה על הנחיה אישית ומעניין אותי לבדוק עד כמה זה השפיע על הסטודנטים.
והכל ביחד מזכיר לי את הכתבה שפרסמתי לפני ארבע שנים במוסף הארץ שעסקה בשאלה האם פרויקט הגמר, שהסטודנטים משקיעים בו ימים, לילות וכסף רב, הוא תחנת מעבר הכרחית בדרך לקריירה, או עינוי בזבזני וראוותני שאבד עליו הכלח?
את הכתבה – רלוונטית מתמיד, אגב, ממליץ לקרוא למרות שהיא ארוכה – סיימתי בבוקסה אישית. אחרי ארבע שנים, קראתי אותה עוד פעם, וחשבתי שיהיה נחמד לסיים את הפוסט הזה במה שכתבתי אז. החלטתי לא לשנות את ההתייחסות לזמן – בינתיים סיקרתי כבר שבע פעמים את תערוכות הבוגרים, בתואר השני אני מתחיל תכף ללמד זו השנה השישית – אבל חוץ מזה חלק גדול ממה שכתבתי אז עדין רלוונטי.
– – –
בשנת 1999 הגשתי את פרויקט הגמר שלי במחלקה לעיצוב גרפי במכון אבני. אני לא זוכר במדויק את הבריף, אבל אני זוכר שגם אני נדרשתי להציע נושא אישי ולפתח אותו. הקונספט שהצעתי היה סמל מחלקה בצבא, שמוכר שעות שינה לחיילים שלו; כפי שהוא מחלק ״שעות ביציאה״, כך הוא גם יכול להעניק שעות שינה, בין אם בתנומת צהריים ובין אם בהתעוררות מאוחרת. צילמתי חבר ישן עם מדים במיטה, עיצבתי לוגו, הדפסתי עלונים שמסבירים על השירות החדש, הכנתי כרזה לתלייה ברחבי הבסיס, וכן הלאה. משך הזמן שהשקעתי בפרויקט: יומיים. טוב, אולי שלושה. כבר אז הבנתי שעבודה על פרויקט במשך כמה חודשים לא מתאימה לכל אחד.
עבורי פרויקט הגמר לא היה סיוט כפי שרבים זוכרים אותו, ומצד שני הוא גם לא זכור לי כחוויה מכוננת, כפי שאחרים מתייחסים אליו. האם יכולתי להגיע לתוצאות טובות יותר? סביר להניח שכן. האם הייתי הופך למעצב טוב יותר לו השקעתי יותר זמן בפרויקט הגמר שלי? קשה לומר.
לאחר שסיימתי את הלימודים במכון אבני התחלתי לעבוד כמעצב. שנתיים לאחר מכן חזרתי לספסל הלימודים בקמרה אובסקורה ובבצלאל, בתוכניות לימוד אחרות, והתחלתי ללמד במוסדות שונים. בשנה האחרונה לימדתי בתוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, שבראשה עומד עזרי טרזי, אחד המרואיינים בכתבה. במסגרת תפקידי ככתב עיצוב ביקרתי בשנתיים האחרונות כמעט בכל תערוכות הבוגרים שנערכו בארץ. מדובר במרתון בן שלושה שבועות שחוזר על עצמו בכל קיץ, ובו מתקיימות כעשר תערוכות. ככל שהמוסד גדול יותר, כך יש בו יותר מחלקות וסטודנטים: ממחלקה אחת ועד עשר; לפעמים כמה עשרות סטודנטים ולפעמים מאות.
בכל ביקור מצאתי את עצמי שואל למי מיועדת התערוכה ואת מי היא משרתת? האם את הסטודנטים, שהתערוכה ופרויקט הגמר משמשים להם כנקודת מפנה שלאחריה מתחילים ״החיים האמיתיים״? האם את הוריהם של הסטודנטים שיכולים לראות סוף-סוף מה עשו הילדים במשך ארבע שנים ולאן הלך הכסף? האם את בית הספר שיכול להתגאות בכישורי הסטודנטים?
התשובה היא ככל הנראה שכל התשובות נכונות. כך או כך, במהלך הכנת הכתבה התקשיתי להשתחרר מהרושם שהרוטינה של פרויקט הגמר ושל תערוכות סוף השנה מתנמנמת לה בנעימים, מבלי שמישהו יעז להפריע את מנוחתה. האם באמת נעשה דיון רציני במוסדות האקדמיים על הרציונל שעומד מאחורי תערוכות הבוגרים ופרויקטי הגמר, או שכל השינויים הם שינויים קוסמטיים שעניינם מנחה אחד או שניים, עשרה או 14 מפגשים?
די היה לדבר עם הסטודנטים, לשמוע את התסכול ואת גובה הסכומים שהם מוציאים, כדי להבין שמשהו פה לא מתנהל בצורה הטובה ביותר. אין בדברים אלו כדי לטעון שמוסד אקדמי צריך להתנהל לפי דרישות הסטודנטים, רחוק מכך. אולם נדמה שיש פה נקודה עיוורת, שהשגרה וההרגל מונעים מהמוסדות האקדמיים להבחין בה במקרה הטוב, או להודות בקיומה במקרה הרע.