בעוד שלושה עשורים תחגוג ישראל 100 שנים להיווסדה, ומחשבות לגבי העתיד כבר מעסיקות גופים וארגונים שונים המנסים לאמוד את האתגרים שהוא צופן בחובו, ונערכים לקראתו עם תכנון לטווח ארוך וחשיבה אסטרטגית. ״ישראל 2048 – אתגרי הסביבה הבנויה״, תחרות שיועדה למוסדות להשכלה גבוהה והתקיימה ביוזמה משותפת של המשרד להגנת הסביבה והמועצה לבנייה ירוקה, היא דוגמה להתייחסות כזו, שנועדה לעורר ולקדם מחשבה על פתרונות חברתיים, סביבתיים וברי קיימא כמענה להתמודדויות הצפויות בעתיד.
מתוך 29 קבוצות מ־12 מוסדות לימוד שנטלו חלק בתחרות, נבחר כזוכה הפרויקט ״ישראל ירדן – מרכז חקר בין־לאומי לשיקום נהרות״ של לוטם חממה, אלכס סאיטובה וענבר מכלוף. הפרויקט תוכנן במסגרת סטודיו לתכנון אדריכלי של שנה ד׳ במחלקה לאדריכלות במרכז האקדמי ויצו חיפה, בהנחיית האדריכל פרופ׳ ברוך ברוך, האדריכלית מיכל בר עוז, והאדריכלית ד״ר דנה מרגלית.
כל הפרויקטים שהוגשו על ידי סטודנטים במחלקה, ובכלל זה הפרויקט הזוכה, נוצרו בשיתוף פעולה עם רשות ניקוז ונחלים ירדן דרומי, והתמקדו במרחב שמשתרע בין נהר הירדן ובית שאן, בין קיבוץ גשר לקיבוץ טירת צבי. המיקוד הגיאוגראפי שהוגדר נבע מתוך הכרה בצורך לפתח עתודות קרקע בפריפריה, רחוק מהמרכז, תוך שימת דגש על התייחסות סביבתית מקיימת, ולדברי האדריכלית פרופ׳ אירית נתניהו, ראש המחלקה לאדריכלות, ״מדובר במרחב שזועק להתערבות ושיקום ומהווה אתגר שהעתיד מעמיד למולנו כבר היום״.
לצד רשות ניקוז ונחלים ירדן דרומי, ההצעה של חממה, סאיטובה ומכלוף פותחה בשיתוף פעולה גם עם החוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה. הרעיון שעמד בבסיסה היה שיקום פיזי ותודעתי של נהר הירדן, כולל שטחי ״המסדרון״ האקולוגי שלאורכו ושמורת הטבע שלצדו, וניצול שני עבריו, הישראלי והירדני, להקמת מרכזי מחקר ותיירות במקטע הסמוך לקיבוץ גשר. אזור זה מאופיין בעושר טבעי והיסטורי כאחד, אך במצבו הנוכחי הפוטנציאל הגלום בו אינו ממומש בשל מספר גורמים: התייבשות הנהר – כתוצאה משאיבת יתר, מסכרים חוסמים ומירידת מפלס הכנרת – שפוגעת במערכות האקולוגיות שמתקיימות לאורכו; התיישבות חקלאית דלילה, שאינה יציבה כלכלית וסובלת מבעיות אופייניות לפריפריה (שכר נמוך, מיעוט תעסוקה, הגירה שלילית וכדומה); והיעדר כמעט מוחלט של מוקדי תיירות, למרות שמדובר במיקום בעל ערך לשלוש הדתות.
הפרויקט חותר למימוש הפוטנציאל הטבעי של נהר הירדן כעורק אקולוגי משותף לישראל ולירדן, ופורש תכנית שיקום ופיתוח בעלת גון אופטימי, שעיקרה ניצול גבול הנהר כגבול טבעי תוך התייחסות לארבעה יבטים חשובים: תיירות במאה ה־21, אקולוגיה, יצירת שיתוף פעולה ״שכונתי״ בין ישראל וירדן והזדמנות לקדם שיח סביב נושאים משותפים שעומדים על סדר יומן, ושיקום־שימור ערכים היסטוריים. התכנית קושרת מרכיבים אלה בתכנון רחב שמקיף את כל אורכו של נהר הירדן, ובכלל זה פיתוח משיק־מקביל בצד הירדני.
לוטם חממה, שכמתחייב מתקנון התחרות הייתה נציגת קבוצת הסטודנטיות, מספרת על תהליך מחקר מרתק ומאתגר שדרש השקעה אינטנסיבית של חצי שנה ש״זלגה״ גם לחודשי חופשת הקיץ. ״המטרה הייתה להתערב בסביבה וליצור משהו חדש ללא פגיעה בקיים, כשהאתגר המשמעותי ביותר נגע לצד הירדני. מדובר בטופוגרפיה שונה ובאוכלוסיה שונה, ובהיעדר שיח אנושי ישיר עם ירדן היה קושי עם חומרים רלוונטיים. נאלצנו להסתייע בנתונים כמו מפות ותצלומי אוויר, ונעזרנו באנשי רשות ניקוז ונחלים ירדן דרומי״.
לוטם חממה, אלכס סאיטובה וענבר מכלוף
התכנון המוצע מנצל את התשתיות שקיימות בשטח לפתרונות שהוא מעלה, וביניהן בריכות דגים באזור גשר, וכן שרידים היסטוריים, כמו מתחם גשר הישנה, שרידי תחנת הרכבת העותומאנית, גשרים – ממלוקי, עותומאני ובריטי – שמחברים ביו ישראל וירדן, תחנת הכוח בנהריים ומבנה נטוש של המשטרה הבריטית. לשיקום המסדרון האקולוגי שלאורך הנהר מציע הפרויקט להקים בריכות טיהור אקולוגיות בשטח ישראל, במקטע הקרוב לקיבוץ גשר: הבריכות אמורות לקבל את המים מהריקון התקופתי של בריכות הדגים הקיימות, לטהר אותם, ולהזרימם לנהר הירדן תוך חידוש הזרימה בו ושיקום המערכות האקולוגיות שנפגעו.
במסגרת שיקום המבנים ההיסטוריים שקיימים באזור מסב הפרויקט את מבנה המשטרה הישן, שנבנה בתקופת המנדט הבריטי על מנת לשמור על תחנת הרכבת של גשר, לשמש כמבנה הראשי במרכז משולב־מחקרי, אקולוגי, תרבותי ותיירותי, שנועד להוות מוקד אקדמי וכלכלי באזור עמק הירדן, כמו גם במישור הבין־לאומי. המבנה המשוקם מתוכנן להכיל אולם כנסים, מעבדות מחקר, חלל לתצוגת תוצרי מחקר, חללי אירוח לחוקרים וחצר פנימית רחבת ידיים. בסמיכות אליו, לאורכו של ציר שנמתח בינו למרכז מקביל שמתוכנן להיבנות בצד הירדני, מתוכננים מבנים נוספים לשימוש מחקרי, תרבותי ומסחרי.
ככלל המרחב קושר את ערכי הטבע וההיסטוריה הקיימים עם ראייה עתידית, כשהוא משלב טכנולוגיות מתקדמות לצד עקרונות ברי קיימא – הן במרכיבים מבניים, דוגמת מערכת גגות כפולה משולבת עם צמחייה שמייצרת בידוד תרמי; הן בשימושי החומרים, והן במערכות ירוקות שמשובצות בו, כמו ״ביצות״ שבנויות מחומרים ממוחזרים, כשהצמחייה ששתולה בתוכן מזמנת סביבת חיים עשירה במזון לבעלי חיים מקומיים. ברוח ההתייחסות המקיימת של הפרויקט ובהתאמה לתכניו, מתחם המרכז אינו מאפשר כניסת רכב ממונע ומערך התנועה בו, שמיועד רק להולכי רגל ו/או רוכבי אופניים, מתבסס על ציר מסוע אלקטרומגנטי שמחבר אותו עם ירדן, על שבילים ועל גשרים.
אלה, לצד המרחב הפתוח שנפרש בין המבנים ומאפשר שיטוט רגוע ביניהם, הבריכות האקולוגיות והביצות הצפות על הצמחייה ששתולה בתוכן, מייצרים מופע נופי מטופח, שהופך את המתחם כולו לאתר פנאי מזמין ולמוקד תיירותי אקולוגי רב עניין. מעבר להתייחסותו הרחבה והמושכלת למכלול ההבטים ולפתרונות הישימים והאופטימיים שהוא מציע, ערכו של הפרויקט טמון גם בהשלכות שנגזרות ממנו, ושיש בידן להביא למינוף ושגשוג של האזור כולו: יצירת מקורות תעסוקה לתושבים בישראל ובירדן, פיתוח מוקדי תיירות טבע שנוכח צפיפות עירונית שהולכת וגדלה מהווים מקור משיכה לציבור, ופתיחת חלון הזדמנויות להרחבת התקשורת בין ישראל וירדן גם בנושאים נוספים. אמנם רק ימים יגידו אם ב־2048 אכן נמצא את עצמנו בדרך לטיול בקמפוס האקולוגי שעל גדות נהר הירדן או לאתר תיירות טבע אחר שפותח באזור, אך לקוות שכך יהיה אפשר ואפילו רצוי.
The post ישראל 2048: אתגרי הסביבה הבנויה appeared first on מגזין פורטפוליו.